איכילוב: פוגשת את עמך במיון עיניים

אתמול. ערב של ערב יום כיפור.

בשבי ציון, בביתה של תמי, ליד המים, השיט איש אחד סירה קטנה, המים היו כחולים כהים ורק גלים ספורים התעוררו ובאו אל החוף.  אהבתי את עצי השיטה והעורבים שהקימו להם מזבלה משלהם, ואספו ניירות וכוסות פלסטיק במקורם.

הרגשתי כאילו נכנס גרגר של חול לעין, ממש שום דבר.

חזרתי ברכבת  שיצאה מעכו, אחרי שאפי, חברי לקבוצה הוריד שם אותי ואת טלי. כבר בתחנה, אמרו לנו שיש שריפה, ובסופו של דבר הודיעו שכן, הרכבת תצא לדרכה. נעצרנו ונסענו חליפות, אנשים במכשירי קשר מסרו מידע סותר. השריפה שבין עתלית לבנימינה עלתה ושקעה חליפות ובהתאם לכך נמשכה הנסיעה שלנו. אחרתי להגיע.

בערב הבנתי שטוב שאראה רופא. הערב, ערב יום כיפור כבר מנע ממני קבלת טיפול של רופא עיניים. פניתי לרופא המשפחה. הוא איבחן כניסה של גוף זר ושלח אותי לאיכילוב.

היעילות של המיון הייתה מפתיעה, וזמן קצר לאחר הגעתי, כבר היו הטפסים מלאים וחתומים ונשלחתי לקומה 11. וכאן כבר היה צוואר בקבוק. וכאן כבר ישבו עמך.

השטיח שהיה פעם הדור ואלגנטי, היה בסוף חייו, והתמלא בכתמים, אם כי ניתן היה לראות שצבעו המקורי היה כחול ופרחים אדומים לאורכו.

הכסאות היו מלאים ובני עמי שוחחו בקול רם. מחמת צנעת הפרט, לא אומר מה אמרו. מה שברור הוא שהם היו מעירי נתניה. הם שוחחו בקול רם מאד, מעלים את ההצגה שלהם ולא מצפים למחיאות כפיים מהקהל השבוי. הם עסקו בפוליטיקה עולמית וכן בפוליטיקה שכונתית, ללא מודעות לקיומם של אחרים . ולא היה שקט. בסולם של 0-10, הכאב שלי הלך וצמח ל-9. חיכיתי בכיליון עיניים לגזר דינו של איש המקצוע, הד"ר שחר, ששערו מטולטל, זמנו עמוס, ולהוציא את החלוק הלבן – הוא נראה כלא שייך לכאן, כאילו הגיעה מאליטה אחרת.

כני עמי פיצחו גרעינים. חלקם החזיקו אותם ביד הלא-אוכלת, חלקם הכניסו את הקליפות  לכוס. גיצי הקליפות היו על הרצפה. להתערב? לא להתערב?

לא התערבתי. אולי למישהו מהם יש סכין?

בקבוקי קולה ומים יצאו מתיק אחר, וכן גם רוגאלעך. בונבוניירה נפתחה והועברה מיד ליד.

והכל ברעש גדול.

כשהגעתי לד"ר שחר, כבה בבת אחת הרעש והושטתי את סנטרי ומצחי תוך התמסרות  מוחלטת למכשיר ככל שיכולתי. בחוץ המשיכו המפצחים לפצח ולדבר בקול רם, אבל אני כבר הייתי בשלי.

בדרך חזרה, נהג בן זוגי. האישונים המורחבים הפיצו מזרקות של אש לבנה ואדומה על הדרך והייתה לי חגיגה. הכאב עלה והגיע ל- 10.  לילה ארוך ולבן בחלקו – התחיל את חובותיו ומשימותיו.

העיקר שהיה שקט מאד ובני עמי כבר לא פיצחו גרעינים, ולא צעקו. המזרקות המשיכו לירוק אורות בצבעי אש לאורך המסלול.

 

גמר חתימה טובה לכולם, גם למפצחי הגרעינים בלובי של הקומה האחת עשרה. ואולי יום אחד יהיה שונה. הלוואי.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

2 תגובות to “איכילוב: פוגשת את עמך במיון עיניים”

  1. aida Says:

    מה שכתבת :"לא התערבתי. אולי למישהו מהם יש סכין?" , אומר הכל גם לגבי השתיקה שלי להתעללות המתוחכמת שעוברת .

  2. aida Says:

    מקווה שאת מרגישה יותר טוב .
    אהבתי את סגנון הספרותי בו את מתארת את כל הסביבה הפיזית כמו בלזאק ,אם אני זוכרת טוב.
    הרבה בריאות מכל ה-♥

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: