מיניות או מגדר בקבוצת פלייבק

המנחה הוא הגבר היחיד בקבוצה.

נשים בגילאים שונים ובנטיות דתיות שונות (כולן יהודיות), עומדות בעיגול על פי בקשתו של הנ"ל. לידו אישה עם פאה, חצאית ארוכה.

"שומרת נגיעה?" הוא שואל.

"כן" היא עונה.

כמו גל קטן עובר בים של הקבוצה, מי שעומדת רחוקה יותר, ללא פאה, מתקרבת אל השניים ומפרידה ביניהם. עכשיו אפשר לתת ידיים. נושמת לרווחה.

לרגע, ממש לרגע, מודגשת העובדה שיש כאן בני אדם ובנות חווה, ואני שואלת את עצמי מה עוד עולה כאן עכשיו: המיניות שלנו? סתם שוני? הג'נדר? הבדלים של דתיות?

אבל אין עצירה.

אנחנו מחזיקות ידיים, לוחצות חזק – על פי ההנחיות. ואולי: אנחנו מחזיקים ידיים, לוחצים חזק?

התהליך חוזר במעגל אחר. יש בקבוצה שלנו כחמש שומרות נגיעה.

פגישה ראשונה שלי בתוך קבוצה הלומדת פלייבק.

אני כתלמידה.

אני מתכוננת לקבוצה שאתחיל להנחות מחר.

עוד יום בחיי או יום קל

השכמה טבעית: 05:30. מעירה את בן זוגי שביקש: תעירי אותי כשאת קמה (אני ידועה כקמה מוקדם). מנסה לסלק את חלקי החלום המטריד. קוראת את עיתון הבוקר. שונאת את העובדה שהאפרטהייד כבר כאן (כותרת ראשית בהארץ), עונה למיילים. שעה קלה במחשב.

07:00: ארוחת בוקר קלה, וארגון הבית (מחר יש עוזרת, שיהיה מסודר לפני שהיא באה). ברקע הטלויזיה מספרת על רצח באביחיל. האלימות אכזרית, מעצבנת, מפחידה. איך זה קורה לנו? איך זה לא נעצר?

09:15: יציאה לחיפה, כביש החוף, בדרך כלל שקט – מקווה שיהיה כך היום. מקווה שהרדיו יביא בשורות טובות.

10:30: פגישה של חוג הכותבים שאני משתייכת אליו, בביתו של אפי, בכרמליה. נקריא ונקרא מה כתבנו בחודש האחרון.  גם בוהריים נאכל שם. להשתדל לא לאכול יותר מידי – אני אומרת לעצמי (טעים שם…). ישתתפו: טלי, תמי, אסתר, אפי ואני. הנושא הפעם: בעקבות פרוסט.

14:30: פגישה במרכז חורב, עם הדס, אחיינית שלי, ביתו של אחי. הנושא: חיבוק ויעוץ לקראת שינויים בקריירה שלה. וקפה, כמובן, קפה הפוך אחד ליום. ואולי דווקא תה עם נענע.

16:00: נסיעה לבית חנניה, מפגש עם הנכדים.

19:30: חזרה לחיפה, חתונה במשפחה, מזל טוב לעוד זוג צעיר: נועה ומנשה מתחתנים.

10:00: מקווה לעזוב מוקדם ולחזור הביתה, לנתניה.

מחר יום  שיתחיל מוקדם בבוקר בבריכת השחייה.

 

 

 

יום בחיי

06:00 בוקר ואני יוצאת לצעוד. חוזרת הביתה מוקדם בגלל לחץ בנעל.

08:30 פגישה ראשונה עם יועצת. חוסר הבטחון בעתיד משפיע. מה יהיה? זאת השאלה המרכזית. אנחנו מסיימות את השיחה בהבנה שחייבים לעבור להסתכלות יותר רחבה, לא לשכוח שהמקום בו היא נמצאת עכשיו – איננו כל העולם, אלא חלקו בלבד. היעד – הרחבת פרספקטיבה, באמצעות מפגשים עם אנשי מקצוע, כניסה לעולמות אחרים, כתיבה, למידה, ועוד.

10:15 פגישה שנייה עם יועץ.  השאלה: מה עושים כשאין שאלת התחלה. הכי חשוב לי שנדבר על הצעד הראשון בכל מעבר, גם בהתחלת פגישה יעוצית. על הרגע הזה שהכניסה לעבודה עוד לא הושלמה. כשהיועץ והנועץ על הסף ועם רגל באויר. וגם שאין צורך במשפטי "מחץ" ייעוציים.

12:00 פגישה עם חברות הוועדה לניהול ידע, איפ"א. מודעות גדולה שלי לשינויים שחלים בעולם והקושי לרוץ אחריהם. הכל משתנה. המהירות היא מילת המפתח.

14:00 מתארגנת לתחילת השנה האקדמית החדשה. האם אני יכולה לרוץ עם העולם? אחריו? האם הפער גדל?

15:30 אדמיניסטרציה: אני עונה למיילים, מחזירה טלפונים, קובעת פגישות המשך, ו…היום יש לי פריבלגיה לנוח.

מתוכנן להמשך היום:

16:30 לשחות.

18:00 לחזור ולהמשיך לסדר את הניירת שהתחלתי בה אתמול.

20:00 חדשות

בהמשך להמשיך לקרוא את "לילה אחד מרקוביץ," ספר נהדר.

נסות להגיע למיטה בעשר. חייבת להשלים שעות.

ומחר יום חדש.

ושוב אוקטובר – חודש המודעות לסרטן שד

עברו 9 שנים מאז חליתי, וזמן לא ידוע מאז החלמתי. אני נחשבת היום בריאה. אם כי תמיד, תמיד, נובע לו בשקט החשש שאולי, אולי, והלוואי ולא – זה יחזור בדלת האחורית או הקדמית.

סרטן השד אילץ אולי להכיר טוב יותר מוסדות שונים כגון: מרפאות, מעבדות, מכונים, ארגוני צדקה וחסד, ועוד.

הכרתי אנשים שהם צדיקים, חולים, גוססים וגם שרלטנים.

למדתי כמה חשובה המשפחה והאהבה. התקווה וגם העבודה.

למדתי שאני יכולה להשפיע ולהיות בצד המנצח. שאני לא מוכרחה להפסיד.

 

אולי יום אחד אוכל לכתוב על זה יותר, והרבה. עכשיו, ובינתיים אני רק רוצה לדבר על כמה שלבים הכרחיים בתהליך:

 

1. שלב הגילוי: כל שנה או שנתיים התיצבתי והצטלמתי. נראה היה שהכל בסדר, עד לפעם ההיא שהטכנאית יצאה ואמרה לי: הרופאה רוצה עוד צילום מזוית אחרת. ואחר כך יצאה וביקשה להוסיף  אולטרסאונד. לבסוף יצאה הרופאה המקסימה שלי ואמרה לי בפשטות: אני חושבת שיש משהו, אבל קטן…. אני כמובן כבר ידעתי.

2. הניתוח: רציתי שהגידול יוסר ומיד. אבל זה לוקח זמן. חשבתי שאעשה את זה באיכילוב, אבל נראה היה שבתל השומר – זה יהיה מוקדם יותר. הניתוח בוצע שם. ביטלתי נסיעת עבודה למקסיקו, כי חשבתי שיקשה עלי להתרכז. כל האנרגיות כוונו למקום אחד – להחלים. בגלל הזמן  שנאלצתי להמתין, מצאתי לי הזדמנות ללמוד את השרלטנות סביב הסרטן. לכל מיני אנשים יש מה להגיד וכל מיני נשים מוכנות לנסות הכל. רעדתי מפחד כשנכנסתי לחדר ניתוח, הייתי ישנונית כשיצאתי. הגידול הוסר. שנת 2003 הסתימה אחרת לגמרי משהתחילה.

3. שלב קבלת ההחלטות: הויתור על הכימותרפיה. יכולתי לקבל, אבל לא היה ברור כמה זה  ישנה. שאלתי את הרופאה שלי: לו הייתי אחותך – היית אומרת לי לעשות כימו? והיא צחקה: לו היית אחותי, אפילו לא היית שואלת, ברור שלא. אז לא עשיתי. אבל עד היום אני חוששת לפעמים שאולי הייתי גם צריכה להתמסר לזה. הסתפקתי בהקרנות ובטיפול הורמונאלי שנמשך חמש שנים. ויחד איתי היו עוד נשים. אחת מהן, מרינה ז"ל, אישה מצחיקה ואוהבת חיים – לא שרדה. ראיתי את ההתדרדרות שלה. כאבתי. הייתה גם חברה שנפרדה מביתה. והלב דאב. והפחד היה גדול.

4. גילוי נוסף: ואז חודשיים אחרי הניתוח הראשון, התפניתי לעשות עוד בדיקה של בלוטת התריס, וגם שם היה סרטן. לא קשור בכלל. סרטן עצמאי, הרבה פחות תוקפני – אבל סרטן. והיו ניתוח והקרנה ומיפוי ובדיקות חוזרות. וכבר הייתי מנוסה. וידעתי שמי שקיבלה פעם אחת סרטן – יש לה סיכוי של כעשרים אחוז לקבל עוד אחד. התעצבתי, ושוב יצאתי למלחמה על הבריאות שלי.

5. שלב הסיום: ויום אחד הכל נגמר. חמש שנים אחרי הניתוח הראשון – אמרה לי הרופאה: הבראת! לא היה דבר שאמר שהסרטן עוד מקונן בגופי.  הרגשתי חופשיה וגם הייתי מפוחדת: פחות פגישות עם רופאים, פחות ביטחון. אני נזרקת חזרה לעולם כבריאה. אני בריאה?

6. אחת השאלות שרופאים שואלים אותי תמיד: האם את בריאה בדרך כלל? והתשובה שלי עד לא מזמן הייתה שכן, אני בריאה בדרך כלל. היום אני כבר לא בטוחה בכל מאת האחוזים שאני בריאה בדרך כלל, אבל אני יודעת שהבחירה שלי היא עדיין להיות בריאה בדרך כלל ורוב הזמן אני מצליחה. עכשיו אני אומרת שאני משתדלת להיות בריאה רוב הזמן.

אני מקדישה את המילים האלה, למרינה, שלמרות האומץ שלה, היופי שלה, והמאמצים – לא נמצאת היום בין החיים, ומאחלת לאחרות שמתמודדות – להצליח (דווקא היום שמעתי שמספר הנשים שחולות בסרטן – גדל הצטערתי).