ושוב אוקטובר – חודש המודעות לסרטן שד

עברו 9 שנים מאז חליתי, וזמן לא ידוע מאז החלמתי. אני נחשבת היום בריאה. אם כי תמיד, תמיד, נובע לו בשקט החשש שאולי, אולי, והלוואי ולא – זה יחזור בדלת האחורית או הקדמית.

סרטן השד אילץ אולי להכיר טוב יותר מוסדות שונים כגון: מרפאות, מעבדות, מכונים, ארגוני צדקה וחסד, ועוד.

הכרתי אנשים שהם צדיקים, חולים, גוססים וגם שרלטנים.

למדתי כמה חשובה המשפחה והאהבה. התקווה וגם העבודה.

למדתי שאני יכולה להשפיע ולהיות בצד המנצח. שאני לא מוכרחה להפסיד.

 

אולי יום אחד אוכל לכתוב על זה יותר, והרבה. עכשיו, ובינתיים אני רק רוצה לדבר על כמה שלבים הכרחיים בתהליך:

 

1. שלב הגילוי: כל שנה או שנתיים התיצבתי והצטלמתי. נראה היה שהכל בסדר, עד לפעם ההיא שהטכנאית יצאה ואמרה לי: הרופאה רוצה עוד צילום מזוית אחרת. ואחר כך יצאה וביקשה להוסיף  אולטרסאונד. לבסוף יצאה הרופאה המקסימה שלי ואמרה לי בפשטות: אני חושבת שיש משהו, אבל קטן…. אני כמובן כבר ידעתי.

2. הניתוח: רציתי שהגידול יוסר ומיד. אבל זה לוקח זמן. חשבתי שאעשה את זה באיכילוב, אבל נראה היה שבתל השומר – זה יהיה מוקדם יותר. הניתוח בוצע שם. ביטלתי נסיעת עבודה למקסיקו, כי חשבתי שיקשה עלי להתרכז. כל האנרגיות כוונו למקום אחד – להחלים. בגלל הזמן  שנאלצתי להמתין, מצאתי לי הזדמנות ללמוד את השרלטנות סביב הסרטן. לכל מיני אנשים יש מה להגיד וכל מיני נשים מוכנות לנסות הכל. רעדתי מפחד כשנכנסתי לחדר ניתוח, הייתי ישנונית כשיצאתי. הגידול הוסר. שנת 2003 הסתימה אחרת לגמרי משהתחילה.

3. שלב קבלת ההחלטות: הויתור על הכימותרפיה. יכולתי לקבל, אבל לא היה ברור כמה זה  ישנה. שאלתי את הרופאה שלי: לו הייתי אחותך – היית אומרת לי לעשות כימו? והיא צחקה: לו היית אחותי, אפילו לא היית שואלת, ברור שלא. אז לא עשיתי. אבל עד היום אני חוששת לפעמים שאולי הייתי גם צריכה להתמסר לזה. הסתפקתי בהקרנות ובטיפול הורמונאלי שנמשך חמש שנים. ויחד איתי היו עוד נשים. אחת מהן, מרינה ז"ל, אישה מצחיקה ואוהבת חיים – לא שרדה. ראיתי את ההתדרדרות שלה. כאבתי. הייתה גם חברה שנפרדה מביתה. והלב דאב. והפחד היה גדול.

4. גילוי נוסף: ואז חודשיים אחרי הניתוח הראשון, התפניתי לעשות עוד בדיקה של בלוטת התריס, וגם שם היה סרטן. לא קשור בכלל. סרטן עצמאי, הרבה פחות תוקפני – אבל סרטן. והיו ניתוח והקרנה ומיפוי ובדיקות חוזרות. וכבר הייתי מנוסה. וידעתי שמי שקיבלה פעם אחת סרטן – יש לה סיכוי של כעשרים אחוז לקבל עוד אחד. התעצבתי, ושוב יצאתי למלחמה על הבריאות שלי.

5. שלב הסיום: ויום אחד הכל נגמר. חמש שנים אחרי הניתוח הראשון – אמרה לי הרופאה: הבראת! לא היה דבר שאמר שהסרטן עוד מקונן בגופי.  הרגשתי חופשיה וגם הייתי מפוחדת: פחות פגישות עם רופאים, פחות ביטחון. אני נזרקת חזרה לעולם כבריאה. אני בריאה?

6. אחת השאלות שרופאים שואלים אותי תמיד: האם את בריאה בדרך כלל? והתשובה שלי עד לא מזמן הייתה שכן, אני בריאה בדרך כלל. היום אני כבר לא בטוחה בכל מאת האחוזים שאני בריאה בדרך כלל, אבל אני יודעת שהבחירה שלי היא עדיין להיות בריאה בדרך כלל ורוב הזמן אני מצליחה. עכשיו אני אומרת שאני משתדלת להיות בריאה רוב הזמן.

אני מקדישה את המילים האלה, למרינה, שלמרות האומץ שלה, היופי שלה, והמאמצים – לא נמצאת היום בין החיים, ומאחלת לאחרות שמתמודדות – להצליח (דווקא היום שמעתי שמספר הנשים שחולות בסרטן – גדל הצטערתי).