המנחה הוא הגבר היחיד בקבוצה.
נשים בגילאים שונים ובנטיות דתיות שונות (כולן יהודיות), עומדות בעיגול על פי בקשתו של הנ"ל. לידו אישה עם פאה, חצאית ארוכה.
"שומרת נגיעה?" הוא שואל.
"כן" היא עונה.
כמו גל קטן עובר בים של הקבוצה, מי שעומדת רחוקה יותר, ללא פאה, מתקרבת אל השניים ומפרידה ביניהם. עכשיו אפשר לתת ידיים. נושמת לרווחה.
לרגע, ממש לרגע, מודגשת העובדה שיש כאן בני אדם ובנות חווה, ואני שואלת את עצמי מה עוד עולה כאן עכשיו: המיניות שלנו? סתם שוני? הג'נדר? הבדלים של דתיות?
אבל אין עצירה.
אנחנו מחזיקות ידיים, לוחצות חזק – על פי ההנחיות. ואולי: אנחנו מחזיקים ידיים, לוחצים חזק?
התהליך חוזר במעגל אחר. יש בקבוצה שלנו כחמש שומרות נגיעה.
פגישה ראשונה שלי בתוך קבוצה הלומדת פלייבק.
אני כתלמידה.
אני מתכוננת לקבוצה שאתחיל להנחות מחר.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה