לא כל כך נעים לראות מכללה סגורה

כשהתחיל הבלגן ברצועה חשבתי על העבודה מחר, ואיך אני שמלמדת במבנה יביל, אגיע למחסה, והאם אצטרך לרוץ או שאלך בשקט, ואיך אמנע מסטודנטים ללוות אותי שהרי לרוץ זאת כבר מזמן לא מיומנות שלי…

ואחר כך חשבתי לי שחלק מהסטודנטים מגיע מהדרום, ולכן – מי כבר יבוא ללמוד מחר? ומי מוכן לקחת אחריות על הנסיעה שלהם למכללה?

ומה אעשה אם תהיה אזעקה בדרך? אעצור את המכונית ואשכב בשולי הכביש?

וכבר בכלל לא היה לי ראש לחשוב על מה שנעשה מחר, ממש לא היה לי חשק.

ואחר כך חשבתי על כל אלה שחיים בבאר שבע תחת האזעקות שבאות והולכות כמו גלי הים.

וחשבתי על הקורבנות ועל הפצועים.

ונזכרתי בימי החרדה שלי בזמן מלחמת המפרץ, כשאני בסנטה קלרה וכל המשפחה שלי כאן.

ושוב חשבתי על אבי, שאמר, שכשאחי יגדל – כבר לא תהיינה מלחמות.

ולבסוף אמרתי לעצמי שלא כל כך נורא לראות מכללה סגורה, מה שכל כך נורא הוא שאין לזה סוף. אין. אין. סוף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: