האם יש לרפואה מותאמת אישית ללמד אותנו משהו על יעוץ ארגוני?

אז זהו, אני טוענת שכן.

בכל פעם שאני נדרשת למודל ה"נכון", זה שיעזור לנו לעשות את האבחון הנכון, או לבנות תוכנית עבודה טובה, או משהו דומה – אני נזכרת ברפואה המותאמת אישית.

אני זוכרת, שכאשר, לפני 10 שנים חליתי בסרטן שד, אמר לי חבר רופא, שיש בדיקות אחידות וכן פרוצדורה אחידה, מה שהוא קרא לו "פרוטוקול" לטיפול במחלה. כלומר, החולות מקבלות את אותו הטיפול.

היום כבר ברור שלא כולן מקבלות את אותו הטיפול, וקרוב היום שבו כל חולה וחולה תקבל את הטיפול הייחודי שלה, שמתאים לתאים המיוחדים שלה, ולדרך התפתחותם. כמו כן נבחנות תרופות חדשות, נכון הדבר במיוחד כשמדובר בתרופות ביולוגיות, שעובדות נגד הגידול הספציפי ופחות נגד כלל התאים.

אם ככה, מתעוררת השאלה איך קורה שלא למדנו מהרופאים?

איך קורה שאנחנו באים עם יותר מידי מודלים לעבודה?

מה שעבד בארגון אחד – אין שום סיבה שיעבוד בארגון אחר, וההיפך.  מה שעבד בארץ אחת – לא ברור שהוא יעיל בארץ שאחרת.

אני לא נגד מודלים, שלא תהיה כאן טעות. אני בעד השאלה הפתוחה והמתמדת: האם המודל מתאים? האם הוא מתאים לקבוצה הזו? לבעיה הזו? לאוכלוסיה הזו? ואני בעד ייחודיות ומיקוד.

זכור לי שעבדתי במפעל אחד בקיבוץ. עקבנו אחרי תהליך קבלת החלטות, והחלטנו לייצר מודל שמיוחד למפעל הספציפי הזה. האנרגיה הגיעה במיוחד מהנועצים: הם תארו איך הם מקבלים החלטות, והביאו לדוגמא החלטות שונות שהביאו תוצאות טובות.

ביחד בנינו מודל שהופץ בין כולם והיה כעין חוזה פסיכולוגי, משותף, כזה שבוודאי לא היה מתקבל לשום ג'ורנל מדעי, אבל התאים מאד שם. גם השפה הייתה מאד מקומית, לא מקצועית-יעוצית. בסופו של דבר הבאתי גם מודלים מעולם מדעי החברה, והם דחו אותם. ללא ספק – הייתה הדחיה הזו גם מלווה בהעצמה.

אהבתי את התהליך. במהלך תקופה ארוכה הם שמרו על הזרימה של התהליך כנרשם וכנחתם. בכל המחלקות תלו תרשימי הזרימה על הקיר.

אחר כך עזבתי. אין לי מושג מה קורה שם היום – אבל החוויה אז – הייתה טובה ומתגמלת מאד.

 

 

 

 

שיווק – קטבים

אי אפשר בלי שיווק – קוטב אחד.

הוא מעורר אצלי רגשות לא קלים ודחייה – קוטב שני.

אני מעריכה אנשים שיודעים לשווק את עצמם ואת המוצרים שלהם – קוטב אחד.

אני מרגישה רע בקרבת אנשים שמשווקים את עצמם כל הזמן, בלי מוסר, בלי גבולות, בלי חמלה – קוטב שני.

 

בימים האחרונים אני נדרשת הרבה לסוגיית השיווק. מדובר באנשים צעירים יחסית, במקצועות שונים, שרוצים להיכנסס לשוק. מדובר אפילו במחשבות על עצמי ועל חברותי.

וזה קשה מאד, אין ספק, במיוחד אם אותם אנשים נמצאים בסביבה מקצועית רוויה. במיוחד אם הם מתקשים בדברים מסויימים (למשל: להמשיך ולשווק, או רחמנא לצלן – לבחון כמה הם מיומנים או לא, יכולים או לא – בלי להאשים את אלה ש"בגללם" הם לא מצליחים).

והנה, ממש ברגע כזה מהורהר וקוטבי, נופל לידי כמו פרי בשל מייל שקיבלתי מגיל פרץ, בלי שביקשתי ומבלי שדרשתי, ככה, שלח את עצמו על פני המים והגיע גם אלי. כבר תמהתי לאן נעלם.

ואין כמו גיל פרץ לעורר אצלי את כל מה שכתבתי קודם, בתחילת הבלוג, על הקטבים, במיוחד אלה השליליים. כדי שתדעו למה אני מתכוונת – אעתיק לכאן את דבריו ואשמח לתגובותיהם של שלושת – ארבעת הקוראים שלי, ואם תרצו – לכו לשמוע את המרשמים שלו. אותי לא תמצאו שם:

שלום בן זיו אתי,

נבחרת לקבל את האימייל הזה, כי יש לי הרגשה שהנושא יעניין אותך באופן אישי:

כשהגעתי לפני 4 חודשים לפאלו אלטו, הרבה גבות הורמו למעלה: כל יזם או עובד שנשלח לעמק הסיליקון מטעם חברה בינלאומית, ושמע שקבלתי מייד גרין קארד רצה לדעת את הסוד.

הערב ב-9 אחשוף את זה, במסגרת ראיון בשידור חי מקליפורניה בנושא :"….."

אתה מוזמן להצטרף לראיון-וובינר בו תקבל דוגמאות, רעיונות וטיפים "יצירתיים" לפיתוח הקריירה והמותג האישי שלך.

בין השאר – אספר :

• מה השגיאה הנפוצה ביותר שאנשים עושים כאשר הם מופיעים בפני קהל או מבצעים פרזנטציה?
• איך קבלתי "גרין קארד" בלי לחכות 5 שנים, בזכות המותג המקצועי שבניתי?
• מה אתה יכול לעשות כדי לפתח מוניטין של מומחה מקצועי?
• איך תוכל  – תוך יומיים בלבד – לשדרג את  יכולת מינוף הקריירה שלך?
• ו… למה כדאי לך לבטל את כל הפגישות ב-7 וב-13 בינואר, ולהשאיר את היומיים הללו פנויים עבורך!

926 איש נרשמו לראיון-וובינר הערב  – בו תוכל גם לשאול שאלות הקשורות לקריירה שלך.

ערן שטרן, המראיין שלי, מי שכתב את הספר "להגשים" בוודאי יוסיף גם עצות ספונטניות משלו, כך שתקבל 1+1…במבצע חינם.

הקלק עכשיו כאן, והרשם.

להשתמע,

גיל פרץ

נ.ב.  – אנחנו רוצים להגיע ל-1000 משתתפים. מוכן להעביר את המייל הזה גם לחבריך?

 

הזדהות עם האחיות

מתוך שהייתי בבית חולים, לא פעם ולא פעמיים – נתקלתי בקושי רב בנושא עבודת האחיות.

לרוב, היה הצוות המופקד על שמירת החולים ורווחתן – קטן מידי.

הרופאים המנתחים מסיימים את עבודתם תוך שעות. כל שאר הזמן – מופקדים החולים בידיהן של האחיות, המדווחות לרופאים המופיעים לביקורים – על המצב. אם אין מספיק אחיות – יש ויתורים על דברים שהיו פעם הכרח בעבודת האחות. למשל, עזרה ברחצה. זו הולכת ונעשית נדירה יותר.

כתוצאה ממצוקה ומלילות בודדים ללא אחות בשעת הצורך – דאגתי להצטייד לפחות בשעת הלילה באחות פרטית. שונה היה הדבר בבית חולים פרטי. שם לא הייתה בעיה והטיפול היה זורם.

אם ימשיך המצב להיות כמות שהוא, נראה שבתי החולים הציבוריים יסבלו מזליגת אחיות לבתי החולים הפרטיים – שם הן מרוויחות יותר.

נתקלתי גם באחות אחת לפחות, שאחרי שחזרה מארה"ב, ומיד אחרי התנסות כאן – מצאה את עצמה חוזרת לשם.

נכון, זה סיפור פרטי שלי.

והוא משקף לא רק את מצוקת האחיות, אלא גם את מצוקת החולים עליהן מופקדות האחיות הללו.

אני חוזה שקודם המצב יורע, ואחר כך אולי ישופר.

חבל שכך.

 

החיים הסודיים שלי

פעם יועצת – תמיד יועצת.

כמו בבדיחה ההיא על היועצים, גם אותי לא הזמינו ליעץ כאן. אבל זה מקום מצוין לאבחון ובאופן אוטומטי אני מתחילה בכך, אין ברירה, זוהי ההתנהגות הסודית והאוטומטית שלי.

 

וזה מה שאני שומעת:

– אולי נבקר את יהודית?

– לא, יהודית לא טוב, לא בסדר.

– בגלל זה אני רוצה שנבקר אותה!

– יהודית פותחת מים וגז, יהודית לא בסדר. לא לבקר יהודית עכשיו.

 

והשיחה נמשכת. אישה זקנה במלתחה מבקשת מהמטפלת הפיליפינית שלה שתבוא לבקר חברה, אבל החברה לא בסדר ואי אפשר לבקר אותה. היא אפילו לא רוצה לדבר עם הילדים שלה שמתקשרים כל בוקר.

 

אז מה אני לומדת?

אני לומדת שבארגון הזה, יש כמה קבוצות:

א. הקבוצה הפורמאלית, של ההנהלה ואנשי הסגל, והם מרוויחים שם את לחמם.

ב. הקבוצה הפורמאלית של הדיירים שגם בה יש הירארכיה, נורמות, והם כמובן נקראים דיירים או לקוחות, ומשלמים ממיטב כספם כדי להיות שם ולקבל את מה שהם מבקשים. הם יוצרים בינם לבין עצמם עוד קבוצות לא פורמאליות של חברויות וקשרים.

ג. ויש קבוצה נוספת, של עובדים זרים, גם הם מקבלים את שכרם, מהדיירים שהם הלקוחות, וגם להם יש רשת תקשורת עניפה והם יודעים זה על זה וגם על הדיירים, ומעבירים אינפורמציה מפה לשם…

והקבוצות מתאחדות ומתפתלות זו בתוך זו, כמו בצמה.

אני עצמאית כאן, לא שייכת, נכנסת ויוצאת ואף אחד לא מבקש ממני לבצע כאן עבודה. זה לא מקום העבודה שלי. אבל אני מבצעת אותה מבלי לשים לב. מכירה לאט את הדיירים. מראיינת אותם קצרות אם הם מעוניינים בזה, עונה לשאלות שלהם, לומדת את הטקסים ואת ההרגלים, ויודעת יותר ממה שמצפים ממני לדעת על מה שקורה ואיך שקורה.

ואת כל זה ויותר מזה, אני מקטלגת ביומן הסודי שלי, לשימושי האישי בלבד.