האם יש לרפואה מותאמת אישית ללמד אותנו משהו על יעוץ ארגוני?

אז זהו, אני טוענת שכן.

בכל פעם שאני נדרשת למודל ה"נכון", זה שיעזור לנו לעשות את האבחון הנכון, או לבנות תוכנית עבודה טובה, או משהו דומה – אני נזכרת ברפואה המותאמת אישית.

אני זוכרת, שכאשר, לפני 10 שנים חליתי בסרטן שד, אמר לי חבר רופא, שיש בדיקות אחידות וכן פרוצדורה אחידה, מה שהוא קרא לו "פרוטוקול" לטיפול במחלה. כלומר, החולות מקבלות את אותו הטיפול.

היום כבר ברור שלא כולן מקבלות את אותו הטיפול, וקרוב היום שבו כל חולה וחולה תקבל את הטיפול הייחודי שלה, שמתאים לתאים המיוחדים שלה, ולדרך התפתחותם. כמו כן נבחנות תרופות חדשות, נכון הדבר במיוחד כשמדובר בתרופות ביולוגיות, שעובדות נגד הגידול הספציפי ופחות נגד כלל התאים.

אם ככה, מתעוררת השאלה איך קורה שלא למדנו מהרופאים?

איך קורה שאנחנו באים עם יותר מידי מודלים לעבודה?

מה שעבד בארגון אחד – אין שום סיבה שיעבוד בארגון אחר, וההיפך.  מה שעבד בארץ אחת – לא ברור שהוא יעיל בארץ שאחרת.

אני לא נגד מודלים, שלא תהיה כאן טעות. אני בעד השאלה הפתוחה והמתמדת: האם המודל מתאים? האם הוא מתאים לקבוצה הזו? לבעיה הזו? לאוכלוסיה הזו? ואני בעד ייחודיות ומיקוד.

זכור לי שעבדתי במפעל אחד בקיבוץ. עקבנו אחרי תהליך קבלת החלטות, והחלטנו לייצר מודל שמיוחד למפעל הספציפי הזה. האנרגיה הגיעה במיוחד מהנועצים: הם תארו איך הם מקבלים החלטות, והביאו לדוגמא החלטות שונות שהביאו תוצאות טובות.

ביחד בנינו מודל שהופץ בין כולם והיה כעין חוזה פסיכולוגי, משותף, כזה שבוודאי לא היה מתקבל לשום ג'ורנל מדעי, אבל התאים מאד שם. גם השפה הייתה מאד מקומית, לא מקצועית-יעוצית. בסופו של דבר הבאתי גם מודלים מעולם מדעי החברה, והם דחו אותם. ללא ספק – הייתה הדחיה הזו גם מלווה בהעצמה.

אהבתי את התהליך. במהלך תקופה ארוכה הם שמרו על הזרימה של התהליך כנרשם וכנחתם. בכל המחלקות תלו תרשימי הזרימה על הקיר.

אחר כך עזבתי. אין לי מושג מה קורה שם היום – אבל החוויה אז – הייתה טובה ומתגמלת מאד.