Archive for ינואר, 2013

כנס איפ"א 2013, הרהורים בערב שאחרי

ינואר 31, 2013

הרהור ראשון:

כמי שהייתה יו"ר איפ"א, אני יודעת כמה קשה להפיק כנס מעולה, ואני יודעת להעריך את השינויים שהתרחשו בקהילת הלומדים. ואכן, הכנס היה מעולה, והקהילה השתנתה: הרבה יותר אנשים צעירים, הרבה יותר אנשי צבא. לשינויים האחרונים ייחלתי, חשבתי שאם לא יקרו – לא יהיו חיים לארגון.

הרהור שני:

מהרצאתו של פרופ' שיזף רפאלי, יצאתי כשהמילה "פיחוס" חוזרת ומתנגנת בראשי. לא רק שהיא מילה חדשה, אם כי מובנת, אלא שיכולתי לחבר אותה לרצף של דברים שאני רואה ועושה, ובתוך זה גם למערכות היחסים שהשתנו בתוך כיתות הלימוד עם הסטונטים ומחוצה להן עם יועצים וגם עם לקוחות.

הרהור שלישי:

בסדנא הראשונה שהעברתי עם רות-יערית לוגסי, "מותו של קלואג'", גיליתי כמה קשה לאנשים מסויימים לחיות עם אי ודאות וכאוס. חשבתי שאולי התמזל מזלי, ונולדתי לתוך הכאוס של אחרי מלחמת העולם השנייה, והחיים שלי הכילו כל כך הרבה רגעים כאוטיים שלמדתי לחיות בתוך זה ולא להיבהל. כן, למדתי לאבד שליטה בלי לאבד את כל השליטה. אהבתי את זה. במיוחד שמחתי שיכולתי ללמוד גשטלט – הגישה הזו שתמיד, תמיד עוזרת לי, ומאפשרת לי לאבד שליטה בבטחה.

הרהור רביעי:

בסדנא הבאה שהעברתי עם שולה בן ארי, על סיפורה של לוטה מוקרי, ובעזרתו של האורח החשוב שלנו, גיליתי חבורה רצינית של אנשים, שרוצה לדעת מה היה בעבר. איך צמח היעוץ בארץ, לאו דווקא מהשמות שכל כך התרגלנו להכיר אותם, אלא אפילו קודם. נהניתי לראות את יותם מוקד, בנה של לוטה, מספר את הסיפור של אימו, מתוך אהבה והערכה. ואין כמו סיפור טוב למצוא שבילים ללב. כל כך נהניתי מהמשתתפים שקמו ושיחקו בתאטרון הפלייבק הקטן, שגזל מאיתנו רגעים ספורים, אבל סיכם את הפגישה ולימד מה הייתה התפוקה.

הרהור חמישי:

לפעמים אני מתעייפת מאד. זה היה הרגע, כשיצאתי לגשם, כדי להגיע אל המפגש הבא, כשהחלטתי שמספיק לי ליום אחד, ושמתי פעמי הביתה. שמחתי שיכולתי להרשות לעצמי להגיד: זה הגבול שלי, וללכת.

הרהור שישי:

נהניתי מהרצאתה של ריקי דרורי, ביתו של גבי דרורי ידידי משכבר הימים,  בעלת תפקיד בכיר בגוגל. העתיד כבר כאן היה נושא ההרצאה וסגר עוד יותר את שהיה גם בסדנא של יום אתמול: כאוס הוא שם המשחק. חשבתי גם שלמרות הפופים והנורות הצבעוניות שנהנים מהם עובדי גוגל – אני כבר לא יכולה לשחק את המשחקים שלהם. החיים שלי כבר אחרים, איטיים יותר. וזה בסדר לי שזה כך. יחד עם זה הסקרנות שלי הייתה גדולה ונהניתי לראות איך משחקים היום בעבודה. העבודה כמשהו בעל משמעות, כמשחק.

הרהור שביעי:

איזה כיף שפגשתי את ליאת ענבר. למדתי. החלטתי שאצטרף לפייסבוק. החלטתי להקים קהילה. אולי זה הדבר הכי חשוב שקרה לי בכנס. ליאת סיפרה על הקהילה שהיא מנהלת. התפעלתי מהיכולות של עבודה ברשת.

הרהור שמיני:

ב"קח במה", אהבתי כל כך את המפגש המיוחד עם שני פרויקטים מדהימים: "ידיים רואות" וגם "call יכול". יש רגעים מלהיבים. אלה היו הרגעים שלי. חשבתי כמה אני אוהבת את היכולת לעזור. יעלה זהר ברוור, הפליאה בקולה המונוטוני והשקט בדברה על פרויקט מציל חיים של ממש, בתיכון לנוער בסיכון, ואמיר בר נתן  דיבר בענווה על המקום הזה שבנה לנכים. נפלא. מלהיב. מעורר תקווה. מי רוצה להרהר? רוצה להרגיש.

בנוסף פגשתי את יעל, סטודנטית לשעבר, ועכשיו היא מרצה ואני מקשיבה. הכי כיף.

הרהור תשיעי:

הפגישה עם דפנה רבן, גרמה לי לחשוב שאם הייתי מתחילה היום, אולי הייתי עושה דוקטורט. כן, בניהול ידע. עולם נלא מאד!

הרהור עשירי ואחרון:

כל עוד אוכל  – אגיע לכנסים של איפ"א. שם אני פוגשת את האנשים שעושים את העולם המקצועי שלי: חברים, עמיתים, מורים, סטונטים. כולם! וזה כיף גדול.

 

אילונה קנתה שתי כיפות והתחילה במסע מהונגריה לישראל וליהדות

ינואר 28, 2013

 

המקום כשר ושעת הבוקר מוקדמת יחסית. אנחנו יושבות בבית קפה בגן העיר, משוחחות על ההתפתחות המקצועית שלנו, ובהמשך אני מספרת לה על הפעם הראשונה שפגשתי אותה, בירושלים. הייתה לה אז כיפה על הראש, ופניה נהרו באור מיוחד. היא זכרה את המפגש, אבל לא הייתה מודעת למה שהקרינה.

 

היא מחפשת עבודה בארץ. נכון לעכשיו היא עולה מידי פעם על מטוס, ומעבירה חודש בבודפסט. שם היא עובדת "בהונגריה, אני ידועה… יש לי שם… באתי לכאן ואני מתחילה ממש מההתחלה"

 

שאלתי אם תרצה להתראיין והיא הסכימה. להלן הדברים:

 

ש. איך הגעת לישראל?, זה קרה אחרי שנפגשנו?

ת. זה התחיל עוד קודם. נסעתי ללמוד פיתוח ארגוני בארה"ב (ב-NTL). פגשתי אישה שחורה שלא דיברה הרבה, אבל הרשימה אותי מאד. פניתי אליה ושאלתי מה זה, ואיך זה שהיא כמעט ולא מדברת, ובכל זאת שמתי לב אליה. היא ענתה לי במילה אחת: גשטלט. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה/המושג.

היא יצרה קשר ביני לבין אדווין נביס, זה היה ב-1978. שנה אחרי זה כבר למדתי בקורס הבינלאומי. כמו שאת יודעת, אחד המפגשים התקיים בירושלים – שם נפגשנו.

 

כן, אני יודעת, אמרתי לה, זה היה המפגש השלישי בתוכנית, שהיה שמור תמיד לירושלים, ותמיד בינואר…

 

ועוד הוסיפה: ההתייחסות שלי ליהדות התקיימה תמיד, גם אם הקשר היה דקיק. למשל, כשילדתי את הבנים שלי, הם קיבלו שני שמות, אחד הונגרי והשני יהודי (דניאל, בנימין).

 

ש: אביך היה יהודי, נכון?

ת. כן, והוא מת לפני שנולדתי. הקרובים שלי היו חילוניים ואף אחד מהם לא שמר על המסורת. כשהגעתי לישראל במסגרת לימודי הגשטלט, נפגשו שני הצירים: הציר של הגשטלט והציר היהודי שלי. קניתי כיפות לשני הבנים וחזרתי הביתה.

 

ש. היה מסע ארוך להפוך ליהודיה?

ת. ארוך ואיטי. עזבתי את בעלי ב-2003. חיפשתי בן זוג יהודי דרך אתר (JMP). במסגרת הזו פגשתי שני רבנים, לאחד מהם הייתה קהילה נעימה ומקבלת. התחלתי ללכת לבית כנסת. למדתי, כי ממש לא ידעתי כלום: יהדות, מעט תלמוד, אותיות עבריות. התחלתי לשמור על כשרות במידה מסוימת, על השבת. התחלתי לצעוד לכיוון היהדות הדתית. לא רציתי למהר וזה אכן הצליח.

 

ש. בסופו של דבר, מדובר בשינוי גדול בזהות?

ת. כן.

 

ש. תוכלי לתאר את זה?

ת. התחלתי להרגיש קונפליקט במהלך העבודה שלי. עד אז העברתי סדנאות בארגונים. המשמעות הייתה שהייה של מספר ימים, במקומות שהאוכל לא כשר. למרות שהסדנאות השתלמו היטב, כלכלית, מצאתי את עצמי עוברת יותר ויותר לעבודה של 1:1, ומעדיפה אימון ותרפיה על פני הסדנאות. בהתחלה לא סיפרתי על התהליך שאני עוברת, אחר כך הודעתי לבנים ולמשפחה, בהמשך לחברים ולבסוף גם ללקוחות. הייתי פתוחה בעניין. היה לי לקוח שהיה מנכ"ל של חברת ענק. בפגישת הסגירה שאלתי את עצמי מה יהיה הנושא שיביא לסיום. להפתעתי רצה לדבר על היהדות שלי. הוא אמר: אנשים לא מדברים על זה בפתיחות, ואת גלויה בעניין. לקוח אחר אמר שהוא מכבד את הבחירה שלי. הוא גם מצא סביבון קטן, מהמאה השנייה, תקופת הרומים בהונגריה, והביא לי אותו כמתנה.

 

ש. מתי הגעת ארצה?

ת. עליתי בדצמבר 2010. אבל קודם הגעתי ארצה ללמוד כאן גשטלט בקיבוץ מעגן (ISRAGIC). המטרה העיקרית הייתה לראות אם הארץ הזו היא בכלל בשבילי. בנוסף, התנדבתי לצה"ל שלוש פעמים בין השנים 2006-2008. שנה אחר כך החלטתי לעלות.

 

ש. מה למדת מניהול השינוי הגדול הזה?

ת. כל השינויים הגדולים שעשיתי היו אינטואיטיביים ולא התרחשו בגלל חישובים רציונאליים. אני מתלהבת – ואני מחליטה. מה שאת ראית בפנים שלי, אז בירושלים – לא הייתי מודעת לזה. אבל זה סוג דבר כזה.

אני גם יכולה ויודעת לטפל בכישלונות שהתרחשו. מהרגע הראשון אני יודעת שזו ארצי – ואני חייבת להתארגן כאן למרות שאין לי פה פרנסה. אני לא מתאכזבת באופן שגוזל את התקווה. להיפך. באות הזדמנויות חדשות אחרי אחרות שהתפוגגו.

 

ש. מה היית רוצה שיקרה עד 2014?

ת. שיהיו לי לקוחות במספר שווה כאן ובהונגריה. כיום יש לי הרבה לקוחות שם. אני רוצה איזון בזה. וגם… שיהיה לי בן זוג.

 

כשכמעט נפרדנו (אני יצאתי ללמוד מחקר נרטיבי בתל אביב, והיא נסעה ללמוד יהדות בבני ברק), אמרתי משהו על הפיצול שלה: שם היא מתפרנסת, כאן בישראל היא רואה את ביתה, ומממשת כאן את החוויה הרוחנית שלה.

 

היא התבוננה בי רגע והסכימה.

מי ניצח? הנשים! מי הפסיד? הערבים!

ינואר 23, 2013

פעם ראשונה בכנסת ישראל, איזו חגיגה: 25 חברות כנסת.

אומנם, הפוטנציאל הוא 60, אבל אחרי שנים של בצורת – אני כבר רואה את המסלול העתידי.

 

וכמה עצוב: 20% מהאוכלוסיה הם ערבים. רק 10% מהם מיוצגים בכנסת, וביניהם אישה אחת.

 

מחכה לעתיד עוד יותר דמוקרטי!

חווית ההצבעה – בבי"ס רימלט, רמת פולג

ינואר 22, 2013

07:00 בבוקר. בן זוגי ואני בפתח בי"ס רימלט, ופנינו מועדות למלא את המשימה האזרחית. אנחנו עוברים דרך שני שוטרים ופונים אל הדלת הראשית. היא נעולה, אני אומרת לו. הוא אומר לי בתגובה, לא, לא יכול להיות. אבל היא נעולה. אנחנו מוצאים דלת אחרת במפלס נמוך וצדדי והיא פתוחה. נכנסים. אין שילוט שמצביע על הקלפי שלנו (213), אנחנו מסתובבים בין הקלפיות השונות ולבסוף מגיעים.

איש צעיר עומד כבר בתור, ואומר: הם אמרו שיפתחו עוד רבע שעה. אבל הם לא פתחו גם כשעברה רבע שעה.

אני מתבוננת בשעון, יש לי פגישת  עבודה  ב-08:30 בתל אביב.

עוברת עוד רבע שעה, הם לא פותחים. יש כבר רוגז. איש אחד ובנו הגיעו מהשבעה על אבא שלו, רוצים להצביע ולחזור לאבלם.

אישה צעירה מתנצלת כל הזמן, היא יו"ר הקלפי והדברים מתקדמים לאיטם. למה לא באתם מוקדם? מה אתם עושים שם? איזה בלגן!

התור גדל בהתמדה. אנחנו ליד קלפי 218, היא נפתחה כבר, אולי אפשר להצביע שם? לא, אי אפשר. יו"ר הקלפי שלנו, כבר הפסיקה להתנצל ואומרת שתזמין את הבטחון. הסדרן מגיע ומצדיק אותנו. מוציא את האש מהקוצים שכבר התייבשו. מרגיע. אומר שצריך היה לפתוח בדיוק בשעה 07:00.

אני מתלבטת אם ללכת או להתמיד ולחכות עוד.

 

סוף כל סוף נפתחת הקלפי, כבר 07:45 ואני יוצאת לתל אביב. הדרך ממש מחכה לי. אין  אפילו פקק אחד לאורכה, ואין עומס כלל. הפתעה נעימה. אני מגיעה לפני הזמן, וקוראת את העיתון השני שלי הבוקר, מסיימת אותו ועוד מחכה ללקוחה שלי.

 

רק בסוף פגישת העבודה שלי, אני רואה את מפלס המבלים עולה. הרגשה של חגיגה ממש.

 

תמונה של הנכד הכי צעיר שלי, עם פנים מסוקרנות, בקלפי, עם המעטפה – מגיעה אלי באינטרנט. הבוקר שהתחיל עקום למדי – מפנה את מקומו לבוקר של חגיגה. איזה יופי!

שתהיינה לנו ארבע שנים טובות יותר. מגיע לנו!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לעיתים, משהו מטריף את הדעת בקבוצה

ינואר 13, 2013

לפעמים אי אפשר יותר. זה יכול לקרות גם למנחה. משהו בקבוצה מטריף את הדעת. אולי חוצפה. אולי מצב של חציית גבולות. אולי משהו אחר.

כזה היה אז המצב. המתח בקבוצה גאה. שתיים מהמשתתפות חצו את כל הגבולות. לפעמים במקרים כאלה – קם מישהו אחר ואומר משהו. אבל במקרה הזה – אף אחד לא קם.

הרגשתי שאני חייבת לצאת.

הודעתי לקבוצה שאני עוזבת ואשוב תוך זמן קצר.

יצאתי. בלק-אוט. לא זוכרת אם רחצתי את הפנים, התבוננתי במראה. אולי סתם יצאתי לנשום כמה נשימות ולהתמקד.

 

מה שלא יהיה -חזרתי משהרגשתי שאני שוב יכולה לטפל בדברים.

 

לא בררתי מה קרה בקבוצה בהיעדרי. האם מישהו אמר משהו?

המשכתי הלאה.

 

בארץ מקובל שמנחים עובדים לבד. אחת המשמעויות היא שמנחים עובדים כשיש להם מעט מאד תמיכה.

בלימודי הגשטלט בחו"ל וברוב העבודות שם, עבדתי תמיד עם מנחים נוספים.

 

כמה  התגעגעתי באותו רגע למישהו שיקח את המושכות ויתן לי זמן להתאושש.

וזה  כמובן לא קרה.

 

זה קרה לפני כשלוש שנים. אני יכולה לומר עכשיו שהייתי צריכה להחזיר את עצמי לעצמי. ההפסקה הקטנה – איפשרה לי להיות לרגע רק אני, אחר כך יכולתי להיות שוב – המנחה.

היום נשאלתי  אם הייתה בזה מניפולציה מכוונת. האם רציתי להשיג בזה משהו.

לא, עניתי, ממש לא.

 

זכור לי מקרה אחר, שבו ישבתי בתוך חבורה של שישה מנחים בקבוצה של למעלה משלושים איש. הקשיש שבינינו נמנם, ואחת המשתתפות החלה לתקוף אותו ללא הרף.

כשיצאנו להפסקה אמרה אחת המנחות האחרות, בת גילו, שהיא לא תחכה למצב הזה ותפרוש קודם. ואכן כך עשתה.

 

לפעמים צריך לפרוש לדקות ספורות, לפעמים צריך לפרוש לגמרי.

 

אני עוד כאן, ועוד לא הגיע הזמן לעזוב לגמרי. לשמחתי.