07:00 בבוקר. בן זוגי ואני בפתח בי"ס רימלט, ופנינו מועדות למלא את המשימה האזרחית. אנחנו עוברים דרך שני שוטרים ופונים אל הדלת הראשית. היא נעולה, אני אומרת לו. הוא אומר לי בתגובה, לא, לא יכול להיות. אבל היא נעולה. אנחנו מוצאים דלת אחרת במפלס נמוך וצדדי והיא פתוחה. נכנסים. אין שילוט שמצביע על הקלפי שלנו (213), אנחנו מסתובבים בין הקלפיות השונות ולבסוף מגיעים.
איש צעיר עומד כבר בתור, ואומר: הם אמרו שיפתחו עוד רבע שעה. אבל הם לא פתחו גם כשעברה רבע שעה.
אני מתבוננת בשעון, יש לי פגישת עבודה ב-08:30 בתל אביב.
עוברת עוד רבע שעה, הם לא פותחים. יש כבר רוגז. איש אחד ובנו הגיעו מהשבעה על אבא שלו, רוצים להצביע ולחזור לאבלם.
אישה צעירה מתנצלת כל הזמן, היא יו"ר הקלפי והדברים מתקדמים לאיטם. למה לא באתם מוקדם? מה אתם עושים שם? איזה בלגן!
התור גדל בהתמדה. אנחנו ליד קלפי 218, היא נפתחה כבר, אולי אפשר להצביע שם? לא, אי אפשר. יו"ר הקלפי שלנו, כבר הפסיקה להתנצל ואומרת שתזמין את הבטחון. הסדרן מגיע ומצדיק אותנו. מוציא את האש מהקוצים שכבר התייבשו. מרגיע. אומר שצריך היה לפתוח בדיוק בשעה 07:00.
אני מתלבטת אם ללכת או להתמיד ולחכות עוד.
סוף כל סוף נפתחת הקלפי, כבר 07:45 ואני יוצאת לתל אביב. הדרך ממש מחכה לי. אין אפילו פקק אחד לאורכה, ואין עומס כלל. הפתעה נעימה. אני מגיעה לפני הזמן, וקוראת את העיתון השני שלי הבוקר, מסיימת אותו ועוד מחכה ללקוחה שלי.
רק בסוף פגישת העבודה שלי, אני רואה את מפלס המבלים עולה. הרגשה של חגיגה ממש.
תמונה של הנכד הכי צעיר שלי, עם פנים מסוקרנות, בקלפי, עם המעטפה – מגיעה אלי באינטרנט. הבוקר שהתחיל עקום למדי – מפנה את מקומו לבוקר של חגיגה. איזה יופי!
שתהיינה לנו ארבע שנים טובות יותר. מגיע לנו!
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה