Archive for פברואר, 2013

כנס הסוציולוגים, 2013, יום ראשון ומוצלח של נוסטלגיה ולמידה

פברואר 22, 2013

בוקר בשערי מכללת רופין. אישה חביבה בת גילי בערך, עוצרת אותי בכניסה לחניה ומכוונת אותי למקום. הדשא ירוק, השמש זורחת, המבנים הקטנים משרים אווירה של נחת ואני מתחילה יום ראשון בכנס.

איפה אנחנו?

המבואה ריקה. מיד בהתחלה אני פוגשת את ד"ר אסתר בריינין, יו"ר הכנס. פגשתי בה לפני שנים, במפח"ש. היא זוכרת היטב את המחברת שאיתה הסתובבתי. אני מסתובבת איתה עד היום. בכלל יש לה זיכרון מדהים. עברו שנים, והנה אנחנו נפגשות שוב במסגרת מקצועית. היא לקחה על עצמה פרויקט רציני, וכיוון שאנחנו כבר אחרי הכנס – אני יכולה לומר – שגם מוצלח מאד. נכון להיום היא סוציולוגית של טכנולוגיה, פער דיגיטלי ועוד נושאים שמעוררים אצלי קנאה והכרה בבורותי.

היא מדריכה אותי לכיוון הנכון, מצביעה באצבע אל המקום שאליו עלי להגיע, ואני עוזבת אותה.

הגעתי ראשונה, נזכרת באבא שהיה מגיע לכל מקום ראשון. אני מוזגת קפה, ואוכלת מהעוגיות. ליד שולחן אחר, אני רואה את פרופ' יוחנן פרס, מהמקדימים גם כן. אני לוחצת את ידו של האיש ששיערו הלבין וקומתו שחה, ואומרת לו: שלום יוחנן, אתה לא זוכר אותי, אבל לפני שנים, באחד הכנסים על אי-שוויון, שאלתי אותך למה הסוציולוגים לא עושים משהו פרקטי בנידון. אמרת שאי אפשר, שהניסיון היחיד שהיה לא צלח, והיה לו גם מחיר.

והוא בתמורה סיפר לי סיפור: שניים נסעו בארה"ב והגיעו לשדה בסביבה לא מוכרת, הם פגשו מתמטיקאי בשדה ושאלו אותו: איפה אנחנו? והוא ענה: אתם בכדור פורח ובשדה. התשובה הייתה לגמרי מדויקת  וחסרת ערך. וכך גם הסוציולוגים, יודעים לשאול שאלות, אבל לא יודעים לתת את התשובות. ויש מעטים כמו לובה אליאב, הוא ידע לשאול וגם ידע לתת תשובות. אבל הוא נפטר, אמרתי בעצב, והוא אמר בתגובה: ומאז לא קם מנהיג כמוהו. הסכמנו. יוחנן שהיה יו"ר האגודה הסוציולוגית הלך לאיטו למצוא מקום באולם, וכך גם אני. האולם הלך והתמלא, הכנס מתחיל.

מעמד רובד או משהו אחר

המליאה עסקה ב: מעמדות בישראל? סימן השאלה סיקרן אותי. כבר שנים שאני לא מתעסקת בשאלת המעמדות…

רוצה להביא כאן מדבריהם של שני פרופסורים: משה סמיונוב מאוניברסיטת תל אביב וסמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה. לדבריו של הראשון חוקרי אי-שוויון התמקדו בעיקר בהשכלה, תעסוקה והכנסה לבחינת פערים בין קבוצות ומעמדיות. לדבריו יש התעלמות מוחלטת מפערים הנובעים מתהליכים שמתרחשים על פני דורות, ובעיקר תגמולים דיפרנציאליים ירושות, נכסים וכו', וקשה לאסוף עליהם נתונים. ויש גם הבדלים ופערים בין קבוצות באוכלוסיה על רקע זה ובכלל כגון: עולים מבריה"מ לשעבר וערבים.

ישראל הייתה אחת המדינות השוויוניות בעולם והפכה לאחת המדינות הכי לא שוויוניות (ממוקמת בין צ'ילה לארה"ב, ולפי מדד אחר בין ארה"ב לתורכיה, פורטוגל ובריטניה ). אין בישראל מיסוי על ירושות, יש על הכנסות, וזה מגדיל את הפערים.

סמי סמוחה  הביא נתונים: ההכנסה של שכבות רחבות נמוכה במיוחד עד כדי שמחצית העובדים לא מגיעים לסף התשלום של מס הכנסה, רבע מהנפשות ושליש מהילדים חיים מתחת לקו העוני ולעומתם מנהלים בכירים בשוק העבודה הפרטי משתכרים סכומים גבוהים. אי השוויון הוא מהגבוהים במערב.

הוא תקף מזווית אחרת, והבחין בין המושגים:

ריבוד – מתייחס לאי שוויון, מוביליות, ומבנה ריבודי, מעמד – הוא רובד מגובש עם תודעה, עם מערכת משאבים מאוזנת, וזהות שמתחרה עם זהויות אחרות בחברה. לדבריו אין בארץ מחקרים על התגבשות מעמדית שיש לה בסיס אידיאולוגי עם לגיטימציה.

ואין ספק שיש רובד הטרוגני של עניים, רובד לא קטן – של עוני משווע, הכולל: קשישים, ערבים, עולים מבריה"מ לשעבר. ואין להם תודעה משותפת. לדבריו אין מעמד ביניים, זהו רובד שנכנסים אליו ערבים ועולים – גם.

עוד  הוסיף ואמר שמה שמפלג את המפלגות  הוא הציונות שערבים וחרדים – אינם שותפים לה. שסע נוסף קשור לחלוקת הארץ ולנכונות להסתכן בחלוקתה. שסע אחר הוא אופייה הדמוקרטי והיהודי של המדינה. כאן עולות שאלות כגון מהי דמוקרטיה וכן איזו סוג יהדות: גמישה, למשל?

אפשר להוסיף לזה שהמדינה היא בהתהוות, אין לה גבולות קבע, ואין גבולות חברתיים. לא ברור מיהו ישראלי ומי איננו. ועניין זה מפריע גם הוא לגיבוש מעמדי  שיתרחש באופן איטי ויותנה בסכסוך הגדול של המדינה עם הערבים. במובן זה לא יעזור הניתוק של שלי יחימוביץ' מבעיות מדיניות והרצון לעסוק בבעיות פנים.

ומשפט אחרון על תנועת המחאה: היא תוקפת את יוקר המחיה – ולא אף אחד אחר, היא איננה מכוונת לקבוצה או אנשים. גיבוש מעמדי אינו לגיטימי בישראל ואין מי שיוביל אותו.

היו מושבים טובים ונוספים. המקום קצר והמלאכה מרובה, והרגש נוהה אחרי המפגש האחרון ביום הראשון: המפגש עם פרופ' זיגמונט באומן.

זכיתי, לא ציפיתי לזה. ארבעים וארבע שנים אחרי שלמדתי אצל האיש המדהים הזה, זכיתי לפגוש אותו שוב, גבוה כשהיה, כפוף מעט יותר, שיערו הלבין ופניו הזקינו, לחיצת היד שלו הייתה איתנה ואור מקרין מעיניו. לאה הגואל, שעימה למדתי, התרגשה גם היא. אמרתי לה: בואי נרד, ונגיד לו שלום לפני שהכל מתחיל. כנערות ירדנו במהירות במדרגות האודיטוריום והתקרבנו אליו. אמרנו לו שהיינו תלמידות שלו בחיפה. או, חיפה! הוא אמר – וזה הספיק לנו. הוספנו שלמדנו ממנו הרבה, וחזרנו למקומותינו. בהרצאה עצמה מצאתי שוב את  האיש, כמו שזכרתי אותו, מעביר את הדברים נכוחה. עומד לו בן השמונים ושמונה על הבמה ומדבר כמעט כמו אז, אלא שאז לא היה קולו דועך ועוזב מידי פעם את המיקרופון. הייתי צריכה להסות את ההתרגשות כדי לכתוב וכך אמר (דברים חלקיים, ככל ישכולתי לכתוב ו…להבין):

 

על אי השוויון: גילו כגילה של האנושות.. אם כי זה לא ממש כך, כי היו תקופות שאי השוויון הגיע לשיא, והייתה גם תחושה שניתן לשלוט בו. כרגע, זה נראה כאגדה. אי השוויון הוסווה או נמרח על ידי העלייה באיכות החיים, נשים יצאו לעבוד והביאו גם הן כסף הביתה, והאפשרויות להוציא כספים שאין לך, עלתה גם היא (בעיקר דרך כרטיסי האשראי). זזנו מתרבות חיסכון אל תרבות כרטיסי אשראי. אי השוויון חזר והודגש בשנים של משבר כלכלי, כאשר כל מה שהיה לאנשים – נעלם. מאז 2007 אי השוויון גדל עוד יותר. חוסר הוודאות הפך למשהו שניתן להשתמש בו כדי ליצור מניפולציה שמגדילה כח. אם הידיים שלך קשורות, אני יכול לעשות מה שאני רוצה בך. מדיניות הרווחה צמחה כדי שאפשר יהיה לגייס אנשים בזמן המלחמה. היה זה ברור שצריך לטפל בהם טוב בין מלחמה למלחמה. מדיניות הרווחה הייתה אם כך תנאי לזה שהמדינה תהיה במצב טוב בכל סיטואציה.

האנשים שלמטה איבדו את היכולת שלהם לשאת ולתת, וזה התחזק אחרי נפילת החומה בברלין.

האם כדאי שתהיה ממשלה עולמית אחת? לא, חס וחלילה, הייתה התשובה שניתנה לשאלה הזו, כי לא יהיה לאן להימלט… ו.. רמת האושר האנושי יורדת, היא לא תלויה בכמה מייצרים אלא בחלוקה של העושר בקבוצה, הוסיף ואמר האיש. אושר נמכר היום בחנויות, וכדי להיות מאושר – נדרשת הגדלה קבועה של צריכה…

מכאן עבר להביא נתונים על החברה הישראלית והדברים היו דומים לאלה שנשמעו קודם לכן על ידי סמיונוב. 1,800000 אנשים עניים חיים במדינה. נשים מרוויחות 60% ממה שמרוויחים גברים ועוד.

לכיבוש יש לוגיקה: לגרום סבל לנכבשים. העניין הוא שזה מונע גם חיים מהכובשים  כיוון שרוב היושבים בחדר הם צעירים ונולדו לתוך מלחמות, הם חושבים שצריך להקטין את זכויות הערבים ולמנוע מהם למשל, להגיע לכנסת. ויש לכיבוש משקל גם בנושא אי השוויון. ונוצר מצב שבו אנשים פוחדים לאבד את הג'וב שלהם. התחרות היא תחליף למלחמה, ואנחנו, אם אנחנו רוצים בשלום – צריך לבחור בו.

ואז הגיע תור השאלות מהקהל:

השאלה הראשונה עסקה בתחושות של באומן לגבי ישראל, באמירה שלו מהעבר – שהעתיד שלה מקולל, וכן לסיבות לעזיבתו את הארץ.

כאן הפגין באומן את כישוריו ככוכב, ירד מהבמה בקלות, עמד ליד השואל ובקול בטוח אמר שמעולם לא אמר שעתידה של ישראל מקולל, ושאין לה עתיד. הוא הסביר את העזיבה מתוך שלא מצא כאן את מקומו. הוא ברח מלאומנות אחת ומצא כאן אחרת, שם היה קורבן ולא רצה לחזור למצב זה. הוא לא ברח כעכבר מספינה טובעת – אמר, והוא מעריך מאד את נכדו, עו"ד מיכאל ספרד, שחי בארץ (וישב בקהל) על כל מה שחיים בארץ אומרים. מה צריך לעשות סוציולוג? ללמד באוניברסיטה? לכתוב ספרים? להילחם? הוא אמר שכבר בחר, ועכשיו הוא זקן מידי לשנות.

השאלה השנייה באה מסמי סמוחה שביקש תחזית על העתיד, ככל שניתן. באומן אמר שזאת לא יוכל לעשות. הוא דיבר על הקפיטליזם כמערכת מאמצת, פרזיטית. היא מוצאת לה ממי לקחת, סוחטת אותו ועוברת לאחר. הקפיטליזם חי על גבי כלכלות שבסופו של דבר תמוצינה. ואז ראה מישהי בקהל עם בקבוק מים. מיד ניגש לעניין הבקבוק. הנה, הרעים בקולו, אפשר לקבל מים מהברז, אבל למה שלא להביא אנשים למצב שישלמו עבור המים? ועכשיו בשדה התעופה הם חייבים לזרוק את הבקבוק שקנו ולקנות אחר, וכך מתגלגלת לה תעשיית המים.

באומן הוסיף עוד וחזר אל האושר ואל כרטיסי האשראי אבל אני כבר הייתי עסוקה בשינוי שחל באיש הזה, שהכרתי בתור איש מרוחק בן ארבעים וארבע, ועכשיו חזר והוא חם ופתוח ומחפש את אהבת הקהל. וגם אני אהבתי אותו.

היום הראשון תם בחגיגה קטנה של ארוחת ערב נעימה, ואחריה יצאתי אל החושך בדרך אל הבית. וכבר בדרך אמרתי לאסתר בריינין שזה הכנס הטוב ביותר שהשתתפתי בו.

שאלות על קין, של סאראמאגו

פברואר 16, 2013

אהבתי את הספר, מאד. בהתחלה הרגשתי שאני קוראת בספר טפשי, עם שפה דלה. ובדקתי אם זה הסאראמאגו שאני  מכירה… ככל שעבר הזמן – אהבתי אותו יותר. במהלך הקריאה חשבתי לעצמי מחשבות שונות כגון:

א. האם המורים לתנ"ך, יביאו ציטוטים ממנו? למשל: האם מעשי האלהים טובים או רעים?

ב. אוהבי  אדם – ואוהבי אלהים – מה יוסיף להם הספר למאגר הטיעונים?

ג. איך מתארגן העולם לפי הסופר?

ד. האם הוא בעצם מתאר את עצמו כאיש שהוא נע ונד, האם הוא מזדהה עם קין – כאיש הדחוי?

ה. ומה פשר חילופי השמות, האם קין בוחר להיקרא הבל כיוון שהרצח עזר לו להזדהות איתו יותר או שמא הוא בוחר למצוא דרך להנציח את אחיו ?

שאלות אלה ועוד קיבלו מענה  במועדון הספרותי שלנו, שהונחה אתמול בדייקנות ובאינטליגנציה גבוהה על ידי יהודית לוינסון.

וכמובן, ניתן לקרוא עוד: 

http://www.haaretz.co.il/literature/safrut/print/1.1857412

http://www.newlibrary.co.il/htmls/page_1589.aspx?c0=16758&bsp=12839

על הניסיון "ליצר תנועה": שיחה עם יעל בן חורין לקראת הכנס השנתי ללימודי ייעוץ ארגוני ב- 27.2.13

פברואר 15, 2013

ישבנו בבית קפה, בזיכרון יעקב. כבר היה חושך בחוץ, המחשב שלי היה מחובר לחשמל, שאלתי ונעניתי:

שאלה: בשביל מה ועבור מי הכנס?

תשובה: הכנס מיועד למעוניינים ללמוד לקראת השגת תואר שני בשנה הקרובה. לאחרונה נפתחו תוכניות רבות, ומועמדים לא יודעים להבחין ביניהן. ההבדלים ברורים, אבל דווקא ההבדלים שקשורים לתכנים ולדיסיפלינות – ברורים פחות. אין כוונה לדבר על הבדלים כלכליים או טכניים בין התוכניות אלא רק על הבדלים מקצועיים שכרגע נראים עלומים למי שנכנס.

הבנו שיש צורך כשאנשים שאלו אותנו "מה ההבדל בין…" תוכנית כזאת או אחרת, ואם תוכנית יושבת בתוך מנהל עסקים – מה זה אומר? מה זה אומר מבחינה פרקטית? וסוציולוגיה, פסיכולוגיה, יעוץ ארגוני – כולן יכולות להביא את המועמדים לקריירה ייעוצית? התשובה חיובית, אבל המשקפיים שלהן שונות, לא בגלל שיש טוב או רע אלא בגלל מה שמעניין, מה במוקד ומהי האוריינטציה. יש שחושבים למשל, שאם ילמדו סוציולוגיה – הם לא יהיו יועצים ארגוניים, וזה כמובן לא נכון כי התחום אינטרדיסציפלינרי, ואוהב זוויות מבט שונות.

בנוסף, היינו רוצים להרחיב את הקשר עם הסטודנטים, ולהתחיל לספק להם שירותים – ממש מהתחלה.

רצינו גם שיוצגו לנציגי התוכניות שאלות שיכולות לשפר אותן. למשל, התוכניות מציעות פרקטיקום – למה הן מתחייבות? ויהיו שאלות מקצועיות.

שאלה: מה יחשב בעיניך כנס מוצלח?

תשובה: אם יגיעו הרבה מועמדים ללימודים, ואם נצליח לקיים שיח מקצועי שעוסק גם בשאלה איך ניתן מענה על ידי התוכניות השונות לאתגרים של היעוץ היום. הכנס יראה בעיני מוצלח אם הוא עצמו יתחיל לבנות את הקהילה המקצועית הצעירה.

שאלה: אתמול, במפגש של איפ"א על מורכבות, דיברו על חשיבות התנועה. האם הכנס הוא סוג של תנועה בעיניך, משהו שמתחיל תהליך?

תשובה: בהחלט. זאת יוזמה שלנו לפנות לקהל של סטודנטים לעתיד. מעניין לגלות אם אכן זה מעניין אותם ואם מה שנראה לנו כצורך – נראה גם להם. ומכאן – הדרך פתוחה להמשך.

שאלה: מי הדוברים בכנס?

תשובה: גם ראשי תוכניות ובוגרים, סה"כ יבואו לידי ביטוי שמונה תוכניות מתוך אוניברסיטאות/מכללות מובילות. אפשר לראות עוד בלינק:  http://ippa.org.il/index.aspx?id=2679

שאלה: יהיו כל מיני גימיקים שיווקיים, פירוטכניקה למיניה?

תשובה: בכנס איפ"א האחרון צילמנו יועצים מדברים על יעוץ ארגוני, ובכנס תהיה ההשקה העולמית של הסרט (… צוחקת).

ושאלה אחרונה: אולי לקינוח תספרי לי מי את? מעבר לזה שאת יושבת ראש הוועדה שמרימה את הכנס?

תשובה: אני יעל בן חורין, יו"ר הוועדה לקשרי אקדמיה של איפ"א, עשיתי את הדוקטורט בלמידה ארגונית, בחוג לפסיכולוגיה בחיפה, שימשתי שנים פסיכולוגית ארגונית בצבא, בקבע, וכיום אני מנהלת מקצועית בעמותה שמקדמת נשים לעמדות קבלת החלטות, מרצה באוניברסיטה ועובדת גם במגזר העסקי.

אפשר היה לדבר עוד, אבל טלפון מהילדה שבבית קטע באחת את המפגש. יעל ואני יצאנו הביתה.

מותה של היהירות המקצועית

פברואר 14, 2013

פעם היה הרופא איש חשוב מאד, והרפואה הייתה ממלכה מיוחדת במינה. כשאני הייתי ילדה, ונערה – אי אפשר היה להיכנס בקלות לממלכה הזאת. בינתיים זרמו המים  בנהרות אל הים, והרפואה מקצוע – שיותר קל להיכנס ולמלא את שורותיו. ליד הרפואה שמקשה כל כך להיכנס, נולדו עולמות מקבילים

אתמול נכחתי במפגש שעוסק במורכבות, וגיליתי איך מקצוע היעוץ הארגוני, מתכופף בפני  בעלי מקצועות אחרים, ומכניס אותם לשורות הארגון. זה לא קרה רק מפני שהיועצים נוכחו לדעת שיש מקום לדיסציפלינות אחרות בעולם הארגוני, אלא בעיקר בגלל כוחות השוק. נראה שגם למקצועות ועיסוקים ישנים וחדשים יש כנראה חלק בכך:  מאמנים, מהנדסי תעשיה וניהול, פסיכולוגים קליניים ואפילו אנשי ספרות ופילוסופיה – יוכלו להיות עכשיו חברים באיפ"א., בתנאיים הבאים: יש להם תואר שני והם עובדים בארגונים.

אני מרוצה מזה.

האתגר יהיה – לשמור על אתיקה. לשמור על מקצועיות. לשמור על צניעות. ולהמשיך ולהתקיים. לא ממקום של יהירות. כן ממקום של שיתופי פעולה.

מיכל כץ, סוציולוגית ארגונית ויועצת – איננה

פברואר 2, 2013

הבוקר צלצל לביתי פרופ' יצחק סמואל, חבר, עמית, בוס לשעבר.  הייתה לו בשורה לא טובה. מיכל כץ נפטרה אתמול.

את מיכל הכיר כארבעים שנה, היא הייתה סטודנטית שלו. הם גם עבדו יחד כשהגיעה לחיל אוויר כסוציולוגית, והוא נתבקש לייעץ.

את מיכל הכרתי בכנס סוציולוגים שהתקיים בטכניון, כשכבר הייתה אלמנה צעירה (יום כיפור) ובשלב מאוחר יותר העמיקה ההכרות כשהצטרפה לצוות המורים באוניברסיטת חיפה, לחוג לסוציולוגיה. עבדנו יחד שנים רבות, לעיתים באותה כיתה, לעיתים בכיתות מקבילות. היא גם הייתה מדריכה של ביתי, הדס, בפרקטיקום.

כשפגשתי אותה הייתה עדיין בריאה. מאוחר יותר התווספה לרשימת תאריה, גם התואר של חולה. מיכל התמודדה באומץ ובנחישות מול הסרטן. עשתה כל טיפול אפשרי: קונבנציונאלי או לא, ועקבה ביסודיות אחרי אפשרויות של אבחון, טיפול וריפוי גם במדיה האלקטרונית.

מיכל הצטיינה  בנחישות, בדייקנות, בשאיפה להיות מדויקת, רציונאלית, עניינית ודמוקרטית.

שוחחתי עם חברי לקבוצה הקטנה שלימדה ביחד: דליה יזרעאלי ואורי צורף.

למרות שכולנו ידענו שמצבה קשה, הופתענו.

למיכל יש בת שחיה בגרמניה ועושה שם קריירה אקדמית. היא הייתה גאה בה מאד.

יהיה זכרה ברוך!