בוקר בשערי מכללת רופין. אישה חביבה בת גילי בערך, עוצרת אותי בכניסה לחניה ומכוונת אותי למקום. הדשא ירוק, השמש זורחת, המבנים הקטנים משרים אווירה של נחת ואני מתחילה יום ראשון בכנס.
איפה אנחנו?
המבואה ריקה. מיד בהתחלה אני פוגשת את ד"ר אסתר בריינין, יו"ר הכנס. פגשתי בה לפני שנים, במפח"ש. היא זוכרת היטב את המחברת שאיתה הסתובבתי. אני מסתובבת איתה עד היום. בכלל יש לה זיכרון מדהים. עברו שנים, והנה אנחנו נפגשות שוב במסגרת מקצועית. היא לקחה על עצמה פרויקט רציני, וכיוון שאנחנו כבר אחרי הכנס – אני יכולה לומר – שגם מוצלח מאד. נכון להיום היא סוציולוגית של טכנולוגיה, פער דיגיטלי ועוד נושאים שמעוררים אצלי קנאה והכרה בבורותי.
היא מדריכה אותי לכיוון הנכון, מצביעה באצבע אל המקום שאליו עלי להגיע, ואני עוזבת אותה.
הגעתי ראשונה, נזכרת באבא שהיה מגיע לכל מקום ראשון. אני מוזגת קפה, ואוכלת מהעוגיות. ליד שולחן אחר, אני רואה את פרופ' יוחנן פרס, מהמקדימים גם כן. אני לוחצת את ידו של האיש ששיערו הלבין וקומתו שחה, ואומרת לו: שלום יוחנן, אתה לא זוכר אותי, אבל לפני שנים, באחד הכנסים על אי-שוויון, שאלתי אותך למה הסוציולוגים לא עושים משהו פרקטי בנידון. אמרת שאי אפשר, שהניסיון היחיד שהיה לא צלח, והיה לו גם מחיר.
והוא בתמורה סיפר לי סיפור: שניים נסעו בארה"ב והגיעו לשדה בסביבה לא מוכרת, הם פגשו מתמטיקאי בשדה ושאלו אותו: איפה אנחנו? והוא ענה: אתם בכדור פורח ובשדה. התשובה הייתה לגמרי מדויקת וחסרת ערך. וכך גם הסוציולוגים, יודעים לשאול שאלות, אבל לא יודעים לתת את התשובות. ויש מעטים כמו לובה אליאב, הוא ידע לשאול וגם ידע לתת תשובות. אבל הוא נפטר, אמרתי בעצב, והוא אמר בתגובה: ומאז לא קם מנהיג כמוהו. הסכמנו. יוחנן שהיה יו"ר האגודה הסוציולוגית הלך לאיטו למצוא מקום באולם, וכך גם אני. האולם הלך והתמלא, הכנס מתחיל.
מעמד רובד או משהו אחר
המליאה עסקה ב: מעמדות בישראל? סימן השאלה סיקרן אותי. כבר שנים שאני לא מתעסקת בשאלת המעמדות…
רוצה להביא כאן מדבריהם של שני פרופסורים: משה סמיונוב מאוניברסיטת תל אביב וסמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה. לדבריו של הראשון חוקרי אי-שוויון התמקדו בעיקר בהשכלה, תעסוקה והכנסה לבחינת פערים בין קבוצות ומעמדיות. לדבריו יש התעלמות מוחלטת מפערים הנובעים מתהליכים שמתרחשים על פני דורות, ובעיקר תגמולים דיפרנציאליים ירושות, נכסים וכו', וקשה לאסוף עליהם נתונים. ויש גם הבדלים ופערים בין קבוצות באוכלוסיה על רקע זה ובכלל כגון: עולים מבריה"מ לשעבר וערבים.
ישראל הייתה אחת המדינות השוויוניות בעולם והפכה לאחת המדינות הכי לא שוויוניות (ממוקמת בין צ'ילה לארה"ב, ולפי מדד אחר בין ארה"ב לתורכיה, פורטוגל ובריטניה ). אין בישראל מיסוי על ירושות, יש על הכנסות, וזה מגדיל את הפערים.
סמי סמוחה הביא נתונים: ההכנסה של שכבות רחבות נמוכה במיוחד עד כדי שמחצית העובדים לא מגיעים לסף התשלום של מס הכנסה, רבע מהנפשות ושליש מהילדים חיים מתחת לקו העוני ולעומתם מנהלים בכירים בשוק העבודה הפרטי משתכרים סכומים גבוהים. אי השוויון הוא מהגבוהים במערב.
הוא תקף מזווית אחרת, והבחין בין המושגים:
ריבוד – מתייחס לאי שוויון, מוביליות, ומבנה ריבודי, מעמד – הוא רובד מגובש עם תודעה, עם מערכת משאבים מאוזנת, וזהות שמתחרה עם זהויות אחרות בחברה. לדבריו אין בארץ מחקרים על התגבשות מעמדית שיש לה בסיס אידיאולוגי עם לגיטימציה.
ואין ספק שיש רובד הטרוגני של עניים, רובד לא קטן – של עוני משווע, הכולל: קשישים, ערבים, עולים מבריה"מ לשעבר. ואין להם תודעה משותפת. לדבריו אין מעמד ביניים, זהו רובד שנכנסים אליו ערבים ועולים – גם.
עוד הוסיף ואמר שמה שמפלג את המפלגות הוא הציונות שערבים וחרדים – אינם שותפים לה. שסע נוסף קשור לחלוקת הארץ ולנכונות להסתכן בחלוקתה. שסע אחר הוא אופייה הדמוקרטי והיהודי של המדינה. כאן עולות שאלות כגון מהי דמוקרטיה וכן איזו סוג יהדות: גמישה, למשל?
אפשר להוסיף לזה שהמדינה היא בהתהוות, אין לה גבולות קבע, ואין גבולות חברתיים. לא ברור מיהו ישראלי ומי איננו. ועניין זה מפריע גם הוא לגיבוש מעמדי שיתרחש באופן איטי ויותנה בסכסוך הגדול של המדינה עם הערבים. במובן זה לא יעזור הניתוק של שלי יחימוביץ' מבעיות מדיניות והרצון לעסוק בבעיות פנים.
ומשפט אחרון על תנועת המחאה: היא תוקפת את יוקר המחיה – ולא אף אחד אחר, היא איננה מכוונת לקבוצה או אנשים. גיבוש מעמדי אינו לגיטימי בישראל ואין מי שיוביל אותו.
היו מושבים טובים ונוספים. המקום קצר והמלאכה מרובה, והרגש נוהה אחרי המפגש האחרון ביום הראשון: המפגש עם פרופ' זיגמונט באומן.
זכיתי, לא ציפיתי לזה. ארבעים וארבע שנים אחרי שלמדתי אצל האיש המדהים הזה, זכיתי לפגוש אותו שוב, גבוה כשהיה, כפוף מעט יותר, שיערו הלבין ופניו הזקינו, לחיצת היד שלו הייתה איתנה ואור מקרין מעיניו. לאה הגואל, שעימה למדתי, התרגשה גם היא. אמרתי לה: בואי נרד, ונגיד לו שלום לפני שהכל מתחיל. כנערות ירדנו במהירות במדרגות האודיטוריום והתקרבנו אליו. אמרנו לו שהיינו תלמידות שלו בחיפה. או, חיפה! הוא אמר – וזה הספיק לנו. הוספנו שלמדנו ממנו הרבה, וחזרנו למקומותינו. בהרצאה עצמה מצאתי שוב את האיש, כמו שזכרתי אותו, מעביר את הדברים נכוחה. עומד לו בן השמונים ושמונה על הבמה ומדבר כמעט כמו אז, אלא שאז לא היה קולו דועך ועוזב מידי פעם את המיקרופון. הייתי צריכה להסות את ההתרגשות כדי לכתוב וכך אמר (דברים חלקיים, ככל ישכולתי לכתוב ו…להבין):
על אי השוויון: גילו כגילה של האנושות.. אם כי זה לא ממש כך, כי היו תקופות שאי השוויון הגיע לשיא, והייתה גם תחושה שניתן לשלוט בו. כרגע, זה נראה כאגדה. אי השוויון הוסווה או נמרח על ידי העלייה באיכות החיים, נשים יצאו לעבוד והביאו גם הן כסף הביתה, והאפשרויות להוציא כספים שאין לך, עלתה גם היא (בעיקר דרך כרטיסי האשראי). זזנו מתרבות חיסכון אל תרבות כרטיסי אשראי. אי השוויון חזר והודגש בשנים של משבר כלכלי, כאשר כל מה שהיה לאנשים – נעלם. מאז 2007 אי השוויון גדל עוד יותר. חוסר הוודאות הפך למשהו שניתן להשתמש בו כדי ליצור מניפולציה שמגדילה כח. אם הידיים שלך קשורות, אני יכול לעשות מה שאני רוצה בך. מדיניות הרווחה צמחה כדי שאפשר יהיה לגייס אנשים בזמן המלחמה. היה זה ברור שצריך לטפל בהם טוב בין מלחמה למלחמה. מדיניות הרווחה הייתה אם כך תנאי לזה שהמדינה תהיה במצב טוב בכל סיטואציה.
האנשים שלמטה איבדו את היכולת שלהם לשאת ולתת, וזה התחזק אחרי נפילת החומה בברלין.
האם כדאי שתהיה ממשלה עולמית אחת? לא, חס וחלילה, הייתה התשובה שניתנה לשאלה הזו, כי לא יהיה לאן להימלט… ו.. רמת האושר האנושי יורדת, היא לא תלויה בכמה מייצרים אלא בחלוקה של העושר בקבוצה, הוסיף ואמר האיש. אושר נמכר היום בחנויות, וכדי להיות מאושר – נדרשת הגדלה קבועה של צריכה…
מכאן עבר להביא נתונים על החברה הישראלית והדברים היו דומים לאלה שנשמעו קודם לכן על ידי סמיונוב. 1,800000 אנשים עניים חיים במדינה. נשים מרוויחות 60% ממה שמרוויחים גברים ועוד.
לכיבוש יש לוגיקה: לגרום סבל לנכבשים. העניין הוא שזה מונע גם חיים מהכובשים כיוון שרוב היושבים בחדר הם צעירים ונולדו לתוך מלחמות, הם חושבים שצריך להקטין את זכויות הערבים ולמנוע מהם למשל, להגיע לכנסת. ויש לכיבוש משקל גם בנושא אי השוויון. ונוצר מצב שבו אנשים פוחדים לאבד את הג'וב שלהם. התחרות היא תחליף למלחמה, ואנחנו, אם אנחנו רוצים בשלום – צריך לבחור בו.
ואז הגיע תור השאלות מהקהל:
השאלה הראשונה עסקה בתחושות של באומן לגבי ישראל, באמירה שלו מהעבר – שהעתיד שלה מקולל, וכן לסיבות לעזיבתו את הארץ.
כאן הפגין באומן את כישוריו ככוכב, ירד מהבמה בקלות, עמד ליד השואל ובקול בטוח אמר שמעולם לא אמר שעתידה של ישראל מקולל, ושאין לה עתיד. הוא הסביר את העזיבה מתוך שלא מצא כאן את מקומו. הוא ברח מלאומנות אחת ומצא כאן אחרת, שם היה קורבן ולא רצה לחזור למצב זה. הוא לא ברח כעכבר מספינה טובעת – אמר, והוא מעריך מאד את נכדו, עו"ד מיכאל ספרד, שחי בארץ (וישב בקהל) על כל מה שחיים בארץ אומרים. מה צריך לעשות סוציולוג? ללמד באוניברסיטה? לכתוב ספרים? להילחם? הוא אמר שכבר בחר, ועכשיו הוא זקן מידי לשנות.
השאלה השנייה באה מסמי סמוחה שביקש תחזית על העתיד, ככל שניתן. באומן אמר שזאת לא יוכל לעשות. הוא דיבר על הקפיטליזם כמערכת מאמצת, פרזיטית. היא מוצאת לה ממי לקחת, סוחטת אותו ועוברת לאחר. הקפיטליזם חי על גבי כלכלות שבסופו של דבר תמוצינה. ואז ראה מישהי בקהל עם בקבוק מים. מיד ניגש לעניין הבקבוק. הנה, הרעים בקולו, אפשר לקבל מים מהברז, אבל למה שלא להביא אנשים למצב שישלמו עבור המים? ועכשיו בשדה התעופה הם חייבים לזרוק את הבקבוק שקנו ולקנות אחר, וכך מתגלגלת לה תעשיית המים.
באומן הוסיף עוד וחזר אל האושר ואל כרטיסי האשראי אבל אני כבר הייתי עסוקה בשינוי שחל באיש הזה, שהכרתי בתור איש מרוחק בן ארבעים וארבע, ועכשיו חזר והוא חם ופתוח ומחפש את אהבת הקהל. וגם אני אהבתי אותו.
היום הראשון תם בחגיגה קטנה של ארוחת ערב נעימה, ואחריה יצאתי אל החושך בדרך אל הבית. וכבר בדרך אמרתי לאסתר בריינין שזה הכנס הטוב ביותר שהשתתפתי בו.