הכנות לפסח, וגעגועים לבית שהיה

ההוראות הפעם מפורטות:

תעשי בבקשה את הדגים של סבתא דינה, את הכופתאות של סבתא , ואת החרוסת שלה. וגם.. הפעם אני רוצה לקבל ממך את המתכונים.

עמדתי בתור, התבדחתי עם האחרים. מישהו הזמין בורים. שאלתי מה הוא עושה איתם. אישתו עושה אותם, הוא אמר, עם בצל, שום, עגבניות חתוכות ומעט רסק. וזה טעים. שאלתי מאיזו עדה הוא, והוא השיב שמתורכיה. התורכים מכינים דגים נהדרים, אבל זה לא הדג של סבתא דינה.

בחרתי שלושה קרפיונים, כבר כמעט לא היו בהם סימני חיים. איש הדגים אמר שהוא מוציא אותם ושם בצד, כדי שלא ידקרו אותו. הוא גם הראה לי איך הם עדיין חיים. הוא צדק. הייתי עצובה בשביל הדגים וזכרתי את מרדכי מהצרכניה בקריית חיים, שנתן להם לחיות טוב עד הרגע האחרון ואז – במכה אחת בעורף, היה ממית אותם.  אימא הייתה אוהבת לתת להם לשוט באמבטיה, וכך זכיתי בבעלי חיים נוספים (לבובי, שהייתה מרחרחת סביב) עד לרגע ההכנה. היא הייתה זו נותנת להם את המכה הגואלת או שלא. תמיד התפעלה מזה שהם חיים עד הסיר. על החלק הזה אני מדלגת…

"שניים מהשלושה", ביקשתי "לחתוך לפרוסות יפות. את הראשים להשאיר שלמים, ודג נדול – לטחון".

הדגים, ארוזים יפה, חיכו לי עד היום.

בשעה 04:00 בבוקר נדדה שנתי. ניסיתי לעבור לסלון ולנמנם מול הטלויזיה. דני סנדרסון שר שירים יפים, ולמרות זאת – לא הלך לי. ב-05:20 קמתי, והכרזתי בפני עצמי שזו שעתם של הדגים.

קצצתי בשקט בצל, קילפתי סלרי וגזרים. העמדתי לבשל את הציר, עם הראשים. ועכשיו הריח ממלא את הבית.

עד לשעה 10:00, אני חושבת שאסיים את חלקי בהכנות לסדר, ואולי אצליח לחזור לישון קצת.

יהיה לילה ארוך. אני רואה את אימי, יושבת בחלוק לבן, הרוסה מעבודה בליל הסדר, וכח לא נותר בה. אני לא רוצה להיות כמוה. אצטרך למצוא זמן לנוח.

אבא אמר לה שהיא מלכה. זזה לא ממש עזר.

בשעה מאוחרת יותר אדווח שהכל מוכן.

אני סבתא אתי, זוכרת את הדגים של סבתא דינה – ומכינה אותם לבני המשפחה. ואת המתכון אעביר הלאה, כך שביום מן הימים, סבתא אילת תבשל ותעביר את המתכון הלאה.

וכה יעשה לחרוסת ולכופתאות.

מה שאהבתי ב"אשמת הכוכבים"

שמחתי לקרוא את הספר ושמחתי להנחות אותו במועדון הספרותי שלנו, למרות שהקהל ברובו הגדול לא אהב אותו, ואולי גם ההנחיה שלי לא הייתה משהו באותו ערב…

והנה הסיבות לאהבתי את הספר:

1. השפה עכשווית מאד, כוללת שימוש בטכנולוגיה חדישה. אחד המשתתפים אמר שהטכנולוגיה לא מספיקה. אני חושבת שהטכנולוגיה חשובה ביותר והרבה פעמים היא זו שמשפיעה על השאר ומשנה אותו. החיים היו אחרים כשאמצעי התחבורה היו כרכרות והשתנו עם כניסת המכוניות. וזוז כמובן לא הדוגמא היחידה שמספרת איך ה"איך", משפיע על ה"מה" וה"למה".

2. הספר נכתב ע"י יליד דיגיטלי. התרבות, בין אם היא תרבות שיחה ובין אם תרבות אחרת, משקפת את הדור החדש. אני מהגרת דיגיטלית ונהניתי להכיר טוב יותר את הדור יליד 1980 ואילך,  שנולד  30+ שנים אחרי כמייצגת את הביבי-בומרס.

3.  למדתי באמצעות הקריאה שיש גם משהו שנקרא וולוגר – כלומר הבלוגים שלו מלווים קטעי וידיאו. המחבר הוא כזה.

4. הכרתי ושמעתי על להקה שבדית שמנגנת ראפ. משונה לי לשמוע ולהסתכל, אין ספק שאני לא מבינה. לכן כנראה לא הבנתי את הספר עד הסוף – מה שלא הפריע לי ליהנות.

5. אהבתי לדעת מאיפה הייתה ההשראה של הסופר (אסתר, כתוב עליה בסוף הספר), ומי תמך בו.

6.  שמחתי להכיר מערכת יחסים מיוחדת שיש לג'ון גרין, הסופר, עם אחיו הנק והצצתי בדברים שייצרו יחד. אני חושבת שאפשר להרוויח הרבה כל כך מקשר טוב עם אח – שגולש לעולם העשייה.

7. שמחתי מאד לחפור באינטרנט ולגלות את משמעות שמות החדרים שהזוג הצעיר קיבל במלון באמסטרדם, כמו גם עניינים נוספים.

 

את השאר – תצטרכו לגלות לבד.

 

ללא כל קשר שמחתי להתעדכן בחייהם של חברי בקבוצה וזו הזדמנות נפלאה למסור ליאיר להעביר ד"ש חמה למרים, ולמסור לדפנה – החלמה מלאה..

 

נתראה במפגש הבא.

 

מבט נוסף על הורדת הג'קט

אובמה יודע שאנחנו מתלבשים  באורח זרוק יחסית (מה שהאמריקאים קוראים casual), וכדי לשמח את העם היושב בציון, הוא מתחיל כאמריקאי לבוש ומחויט ומיד עובר למהלך ישראלי יותר: הוא מוריד את הז'קט בתנועות קלות של נענוע.

ביבי כמובן, מוריד אותו אחריו, אבל כאן התנועה איננה קלה כל כך ויש צורך בתיקון להנחת הפריט על הכתף.

עכשיו שניהם צועדים ביחד כמו אחים לבושים בחולצה לבנה, לקראת הסדר.

עכשיו הם דומים הכי הרבה שניתן שידמו.

 

את התנועה הקלה אפשר הלראות גם בתום הביקור, בהרמת הילדות של השגריר, ובמיוחד בעלייה בריצה קלה אל המטוס.

מזל שביבי לא היה צריך לעשות את זה…

 

אני מעדיפה שרוול והליכה איטית.

איחוד מחודש – הפתעת הכנס

אתמול רבצנו בחדר של חברתי משכבר הימים, ועבדנו על מה שתעביר היום. מעבר לכיף האינטלקטואלי והרגשי,  חווינו כאן איחוד מחדש. קבוצת ישראגיק שהתפרקה כבר לפני שנים, רובצת בכל פינה ומחייה את הצחוקים וההתלהבות שבעבודה. וגם זקן השבט כאן, לא בחדר הזה – אבל לגמרי כאן, ונפגוש אותו , והוא יראה את האורות והברקים. ואין כמו הנחת הזו שתהיה לו, כשיראה את כולנו – עובדים יחד.

יוון נבחרה כנראה להיות המקום שבו נפגש שוב, ונזכר בעבודה טובה שהייתה ואיננה עוד. ואיכשהו תהיה לנו סגירה ברוח טובה. וכל מה שהיה ולא היה יכנס לאלבומים של הזכרון ואולי גם לאלבומים בכלל. ומוכרחים עוד תמונה אחת של איחוד מחדש. מן חלום  שלא העיז להיות נחלם – מוגשם.

ממש כמו איחודים של להקות. כמו של כוורת למשל.

וגם אצלנו כבר אזלו הכרטיסים – כולם.

הסבתא של אירופה הייתה לעיתים קרובות יהודיה: הכרות מעמיקה יותר

הנה התאספנו, מה שנקרא מנהיגים – של עולם הגשטלט. עכשיו אנחנו עורכים הכרות מעמיקה יותר. אני מבקשת לדעת כמה יהודים יש בחדר. המנחה שלנו משתתק (הוא עצמו יהודי). האם לא הייתי  "פוליטיקלי קורקט"? אבל מי ששאל לפני רגע שאלות מביכות למדי, יכול להיות שהוא נבוך מהשאלה שלי?

הוא עובר לסדר היום, אבל מישהי מהצד אומרת שלא נכון לוותר  על הבדיקה, ומישהו אחר מבקש לדעת לא כמה יהודים יש בחדר אלא כמה מהסבים של אלה שהיו בחדר הוגדרו יהודים. המנחה חוזר בו ואנחנו בודקים עכשיו את מספר היהודים. לי היה ברור שיש 10 יהודים, 7 מהם מישראל. אבל עכשיו מסתבר שלרוב הקבוצה יש הורים שהרקע שלהם יהודי. אני מתבוננת בתדהמה ורואה כמה יהודים התבוללו. בשיחות שקטות שלאחר מכן, מספרת לי אחת המשתתפות שסבתה הייתה יהודיה. שהנכדים שלה אומנם לא יהודים ואביהם איראני, אבל הם נושאים שמות יהודיים, ושעניין יהדותם מהצד של אימם התגלה רק כשמתה האם. ועוד סיפורים מהסוג הזה נשפכים בחדר.

יש לנו משתתפת אחת מוסלמית מתורכיה, השאר נוצרים. הנוצרים מבקשים לפצל את הקבוצה לפרוטסטנטים ולקתולים. עניין הדת עולה במהירות ובהמשך שוקע.

אחר כך בודקים כמה מהמשתתפים הם בנים בכורים וכמה – לא.

המפגש כמעט תם. האיש הקרוב אלי במעגל מספר לי שחקר את הקשר בין יהדות לגשטלט.  הוא אמנם לא יהודי, אבל הוא תיאולוג. דרך התאולוגיה הגיע למרטין בובר ומשם ליהדות. ולגלגטל. ביקשתי את המאמר שכתב. יש לי ליל קריאה ארוך…

יריבות נסתרת בין קבוצות מומחים

אני מרגישה את היריבויות, ככה, ממש מתחת לעור שלי. אני נושמת שטוח יותר כשאני פוגשת מישהו שהפריע לי בעבר יותר או פחות. הנה, הוא כל כך שמח לקראתי! אני שולחת -לוחצת לו יד והוא מושיט זרועות לחיבוק. מלך העולם, ככה הוא מרגיש עכשיו. מה הוא רואה אצלי? האם הוא רואה את מה שאני רואה? מקווה שלא. לי הוא נראה בוטח ושמח, אפילו טוב יותר מבעבר.

שאלתי מישהי אחרת איך היא מסתדרת, והיא אמרה שבסדר. ישבה עם יריביה משכבר הימים ואכלה איתם צהרים – נראה שהכל בסדר. מה שלא בסדר נשמר לשיחות הקטנות של אחרי.

העולם הפסיכולוגי המקצועי יצרי מעין כמוהו. לא סתם מלאני קליין ואנה פרויד לא הסכימו. וזה היה עמוק יותר, לדעתי מאי הסכמה קוגניטיבית. לאבל לא רק הפסיכולוגים. גם הפרושים והצדוקים. גם החסידים והמתנגדים.

נראה מה יהיה מחר.

בינתיים אני יושבת במלון שלי, מחכה לחברה שתתארגן ואולי נשב לשתות קפה.

בחוץ השמש כבר מתחילה לעשות סימנים קלים ביותר של ויתור על השליטה ונסיגה עתידית לטובת הירח.

ובינתיים אני מהרהרת במילה החדשה שלמדתי היום: אמבוליפט. הישראלי יותר מוצלח מהיווני. ניסיתי את שניהם. בלי יריבות, סתם עובדות.

בדרך ליוון, מבט מונמך מהזווית של כסא גלגלים

השעה כמעט 4 לפנות בוקר. אני יושבת בשער (C1)  והאולם ריק. עד לפני כמה שניות ישבתי בכיסא גלגלים, ואחר כך במכונית חשמלית קטנה. איש חביב  שהמבטא שלו העיד עליו שהגיע מרחוק (פרגוואי) הסיע אותי,  והשאיר אותי לעשות כמה צעדים אל המעלית שהובילה אותי לשער.

שדה שקט. נדמה לי שלא הייתי אף פעם ראשונה באולם טיסות יוצאות. ריח של אבק השטיחים שצבעם כצבע האבק  – מגיע אלי.

אבל לא זה מה שרציתי לספר. רציתי לדבר על המבט מנקודה נמוכה יותר. על החוויה הזו של להיות פתאום מוגבלת. הכסא שהובא היה לא נח. נראה שהתאים למישהו נמוך יותר. התקפלתי לתוכו וחיפשת את המקום להניח את הרגליים, שינוחו. בבת אחת התחלתי לראות את העולם מלמטה למעלה. אנשים הסתכלו עלי מלמעלה. הדיילת בצ'ק אין התרוממה כדי לראות אותי. לא הצלחתי לראות את פניה השלמות, אלא בעיקר את החלק העליון של ראשה.

הייתי במבוכה. נזכרתי באבא שלי שלא הסכים לשבת בכיסא גלגלים, גם לפני מותו. רק כשהצוות הרפואי ביקש – לצורך בדיקות – הסכים. את שארית ימיו בילה בשכיבה, שהיא תנוחה "רגילה" לחולה, אבל בשום אופן – לא בכיסא גלגלים.

הרגשתי שוב ילדה. מישהו אחז בדרכון שלי, מישהם סידרו את מה שצריך. רק בסוף ה"מסע" קיבלתי את חפצי הנוסעת שלי חזרה.

אחרי ביקורת דרכונים, הגענו למכונית חהחשמלית. אישה מבוגרת רצתה להצטרף, והדייל שליווה אותי אמר שאי אפשר. היא התווכחה, ואמרה: מה – בגילי?!  והוא אמר שצריך להזמין מראש. אי אפשר כנראה לקבל הסעה כזו מתוקף היות האדם סתם עייף, או זקן, או חולה, אם כי אני בטוחה שיש פתרונות גם לזה.

ישבתי עם הגב לכיוון הנסיעה, חלפתי במהירות על פני המראות בדרך. הפעם אין כלום. אין דיוטי פרי, אין קפה.  האורות מנצנצים לריק, אני לא באה היום לשם.

לנכים יש את הפריבילגיות שלהם. הדיוטי פרי – לא אחת מהן.

מידי פעם נשמעו הודעות לנוסעים. מהחלל שהייתי בו, ניתן היה לראות את תנועת המכוניות הנוסעות ועוד כלי רכב קטנים – כולם מהבהבים. ועדיין היה שקט. השעה כבר אחרי 4. בעוד כארבע שעות אנחת באתונה. בינתיים, איש לבוש באפודה כתומה ופסים כסופים, עובר הלוך ושוב ומדבר בטלפון. עובד כאן. ממהר.

 

הכנס  (http://theforesightgroup.org/1/2013-confer/confer-1.html) יתחיל מחר, ואני אשתדל לשמור על הרגל במנוחה ככל האפשר ואטפל בה כשאחזור. ככה זה כשמשהו משתבש.

 

לקוראים ולמכרים – לא לדאוג. זה הקרסול שלי. אני בסדר והקרסול יהיה בסדר.

הקוורטט

בשעה 11:00 בבוקר התענגנו לנו על הכסאות הנוחים באבן יהודה-קולנוע לב, וחזינו ביצירה היפה והעדינה הזו.

הסרט מספר על קבוצה של גמלאים, ששוהים בבית אבות למוזיקאים, וחייהם ממשיכים להיות מלאים בשמחת היצירה. הרקע יפהפה, אסטטיקה בכל. מנהלת המקום, רופאה נעימה מאד מקלה על חייהם. אל השמחה הזו מצטרפת דיירת חדשה, כוכבת לשעבר, אשתו לשעבר של אחד הדיירים. האיזון מופר אבל חוזר מהר לתקנו ואפילו מושג הפי-אנד קטן.  בנוסף, עולה גם סיפור הישרדותו  המתנדנדת של המקום: האנשים נדרשים לקיים עבודת צוות, להתחבר ולעבוד, במה שהם ממילא אוהבים.

הסרט מצטרף לשני סרטים אחרים שראינו לאחרונה: אהבה, וכלים שלובים. בכולם שולט גיל הזהב, והגבורים מוזיקאים. גיל הזהב הוא טוב יותר לאנשי מקצוע, זאת מסקנה מתבקשת, אבל לא יכול למנוע את  הצער שהגיל הזה מביא איתו לעיתים פחות ולעיתים יותר.