בדרך ליוון, מבט מונמך מהזווית של כסא גלגלים

השעה כמעט 4 לפנות בוקר. אני יושבת בשער (C1)  והאולם ריק. עד לפני כמה שניות ישבתי בכיסא גלגלים, ואחר כך במכונית חשמלית קטנה. איש חביב  שהמבטא שלו העיד עליו שהגיע מרחוק (פרגוואי) הסיע אותי,  והשאיר אותי לעשות כמה צעדים אל המעלית שהובילה אותי לשער.

שדה שקט. נדמה לי שלא הייתי אף פעם ראשונה באולם טיסות יוצאות. ריח של אבק השטיחים שצבעם כצבע האבק  – מגיע אלי.

אבל לא זה מה שרציתי לספר. רציתי לדבר על המבט מנקודה נמוכה יותר. על החוויה הזו של להיות פתאום מוגבלת. הכסא שהובא היה לא נח. נראה שהתאים למישהו נמוך יותר. התקפלתי לתוכו וחיפשת את המקום להניח את הרגליים, שינוחו. בבת אחת התחלתי לראות את העולם מלמטה למעלה. אנשים הסתכלו עלי מלמעלה. הדיילת בצ'ק אין התרוממה כדי לראות אותי. לא הצלחתי לראות את פניה השלמות, אלא בעיקר את החלק העליון של ראשה.

הייתי במבוכה. נזכרתי באבא שלי שלא הסכים לשבת בכיסא גלגלים, גם לפני מותו. רק כשהצוות הרפואי ביקש – לצורך בדיקות – הסכים. את שארית ימיו בילה בשכיבה, שהיא תנוחה "רגילה" לחולה, אבל בשום אופן – לא בכיסא גלגלים.

הרגשתי שוב ילדה. מישהו אחז בדרכון שלי, מישהם סידרו את מה שצריך. רק בסוף ה"מסע" קיבלתי את חפצי הנוסעת שלי חזרה.

אחרי ביקורת דרכונים, הגענו למכונית חהחשמלית. אישה מבוגרת רצתה להצטרף, והדייל שליווה אותי אמר שאי אפשר. היא התווכחה, ואמרה: מה – בגילי?!  והוא אמר שצריך להזמין מראש. אי אפשר כנראה לקבל הסעה כזו מתוקף היות האדם סתם עייף, או זקן, או חולה, אם כי אני בטוחה שיש פתרונות גם לזה.

ישבתי עם הגב לכיוון הנסיעה, חלפתי במהירות על פני המראות בדרך. הפעם אין כלום. אין דיוטי פרי, אין קפה.  האורות מנצנצים לריק, אני לא באה היום לשם.

לנכים יש את הפריבילגיות שלהם. הדיוטי פרי – לא אחת מהן.

מידי פעם נשמעו הודעות לנוסעים. מהחלל שהייתי בו, ניתן היה לראות את תנועת המכוניות הנוסעות ועוד כלי רכב קטנים – כולם מהבהבים. ועדיין היה שקט. השעה כבר אחרי 4. בעוד כארבע שעות אנחת באתונה. בינתיים, איש לבוש באפודה כתומה ופסים כסופים, עובר הלוך ושוב ומדבר בטלפון. עובד כאן. ממהר.

 

הכנס  (http://theforesightgroup.org/1/2013-confer/confer-1.html) יתחיל מחר, ואני אשתדל לשמור על הרגל במנוחה ככל האפשר ואטפל בה כשאחזור. ככה זה כשמשהו משתבש.

 

לקוראים ולמכרים – לא לדאוג. זה הקרסול שלי. אני בסדר והקרסול יהיה בסדר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: