יריבות נסתרת בין קבוצות מומחים

אני מרגישה את היריבויות, ככה, ממש מתחת לעור שלי. אני נושמת שטוח יותר כשאני פוגשת מישהו שהפריע לי בעבר יותר או פחות. הנה, הוא כל כך שמח לקראתי! אני שולחת -לוחצת לו יד והוא מושיט זרועות לחיבוק. מלך העולם, ככה הוא מרגיש עכשיו. מה הוא רואה אצלי? האם הוא רואה את מה שאני רואה? מקווה שלא. לי הוא נראה בוטח ושמח, אפילו טוב יותר מבעבר.

שאלתי מישהי אחרת איך היא מסתדרת, והיא אמרה שבסדר. ישבה עם יריביה משכבר הימים ואכלה איתם צהרים – נראה שהכל בסדר. מה שלא בסדר נשמר לשיחות הקטנות של אחרי.

העולם הפסיכולוגי המקצועי יצרי מעין כמוהו. לא סתם מלאני קליין ואנה פרויד לא הסכימו. וזה היה עמוק יותר, לדעתי מאי הסכמה קוגניטיבית. לאבל לא רק הפסיכולוגים. גם הפרושים והצדוקים. גם החסידים והמתנגדים.

נראה מה יהיה מחר.

בינתיים אני יושבת במלון שלי, מחכה לחברה שתתארגן ואולי נשב לשתות קפה.

בחוץ השמש כבר מתחילה לעשות סימנים קלים ביותר של ויתור על השליטה ונסיגה עתידית לטובת הירח.

ובינתיים אני מהרהרת במילה החדשה שלמדתי היום: אמבוליפט. הישראלי יותר מוצלח מהיווני. ניסיתי את שניהם. בלי יריבות, סתם עובדות.