כבר מזמן אני חושבת לעצמי, שצריך לעשות משהו בחג הזה, שבעצם הוא די מטורף, מעמיד את כוחות הביטחון בכוננות אש, את הקבלנים בהיסטריה של גניבות עצים, את הסופרמרקטים בחשש מגניבת עגלות ואת הקשישים וחולי הלב בבית – סגורים ומסוגרים מחמת הזיהום.
כרגע, כפר הנוער הדסים אפוף בעשן ומתפנה – וכל זה – למה?
אחד החגים האנטי ירוקים שיש לנו.
לצערי, אני מאכזבת חלק מהסטודנטים שלי, לשמחתי – זה חלק קטן בלבד.
על מה אני מאכזבת סטודנטים?
1. קודם כל אני מאכזבת סטודנטים כשהם מקבלים ציון נמוך. זה ברור. בדרך כלל אני נותנת ציונים גבוהים, ולא מכשילה. לא זוכרת מתי בעשרים שנים האחרונות – לא העברתי סטודנט. גם אני הייתי מקבלת לפעמים ציונים שלא מצאו חן בעיני. ברוב המקרים – הייתי מאוכזבת אז – מעצמי. העולם השתנה, אני אומרת לעצמי. כחיזוק אני נזכרת בסטודנטית שאמרה לי פעם: אני משלמת כל כך הרבה, וזה מה שאני מקבלת?! כאילו מדובר בשרות סלולרי… אני גם חושבת שזה אחד מפירות הביאושים של מערכת שמלמדת אנשים ללמוד כדי לקבל ציון.
2. אני גם מאכזבת סטודנטים כשהם חושבים שאתן להם ציון נמוך, אחרי שהציגו רפרט בקבוצה, למשל. ואז הם פונים ומספרים כמה הם מאוכזבים. כמובן, שלא מעצמם.
3. אני גם מאכזבת סטודנטים כשהם לא מקבלים מה שהם רוצים ואיננו קשור דווקא לציונים. והטווח כאן הוא רחב מאד. החל מזה שאני לא אומרת את המשפטים שהם רוצים שאגיד וכלה בזה שאני לא מוותרת על קריאת חומר באנגלית, או שאני חושבת שיועצת ארגונית שעובדת שנתיים – היא לא יועצת ותיקה, למשל.
4. ויש עוד.
בכל המקרים הללו אני לא מוצאת שהסטודנטים שואלים: ובמה אני מאכזב/ת את עצמי? מה אני עושה בשביל להגיע למקום הזה? מה הרווחים שלי מהמצב? ומה קורה למי שעומדת מולי? ואיפה האחריות שלי למצב? מה האתגר שלי עכשיו?
עבודת ההוראה האקדמית – השתנתה מאד. חלק מהסטודנטים יהירים יותר, מכבדים פחות, חושבים שהם יודעים הכל.
ועדיין שווה להיות בכיתה – בשביל השאר, אלה שלומדים, צומחים, מתפתחים ונהנים. לאלה מוקדש הפוסט כאן.
יש תהליכים מתמשכים ומתמשכים. ואין להם סוף.
יש ארגונים שרגע לפני שפרויקט נסגר, הם כבר מוציאים את החוזה הבא מהמגרה.
תלות ביועץ? אולי, חשש מפרידה? אולי,
ואולי מדובר במשהו אחר?
ויש יועצים שמושכים את היעוץ עוד ועוד.
פרנסה? אולי, חשש מפרידה? מסגירה? אולי, ואולי מדובר במשהו אחר..
ואני אומרת שחשוב כל כך למצוא גם הזדמנויות לפסק זמן, שיגידו אם אפשר לשפר משהו או לא, ובסופו של דבר לראות בסגירת פרק בעבודה – אתגר.
לא שלא יהיה המשך עבודה, אבל הסגירה של פרק חשובה. ושיהיה ברור מה היה טוב ומה היה פחות טוב, ומה יצא מהכל ומה התפוקה. עבודה שנמשכת ללא קץ – לא יכולה לספק את הרגעים האלה של מה השתנה ומה היה טוב במיוחד, ולכן אין סיפוק מהעשיה.
נושא זה כמו גם נושאים אחרים – עלו על שולחני הבוקר. והיום התחיל והמשיך להיות יום טוב מאד.
פתאום מתחוור לי במהלך השיעור, שאני רוצה להגיד את מה שאני חשה ויודעת: יועצים ארגוניים הם משרתיהם של האדונים, לא של העובדים בארגונים – ברוב הארגונים שאני מכירה. הם מתעופפים בדרך כלל בהנאה ליד התקרה… ליד מה שנחשב למקורות האור, והכח.
זה לא שיועצים לא עובדים לעיתים עם עובדים, וגם עם וועדי עובדים, אבל ככלל, הלקוחות המרכזיים הם בדרך כלל מנהלים. ושוב אני זוכרת בערגה את העבודה שלי עם פרופ' בילהה מנהיים באל-על, לפני שנים, כשהעבודה בוצעה מול שכבות שונות של הארגון, וכך גם את העבודה שאני בצעתי שנים אחר כך באחד ממפעלי הפלסטיק בקיבוצים.
הטעות הגדולה של חיפוש אחר האמת, ואחרי האנרגיה לשינוי, בתוך קבוצה קטנה, ששולטת בארגון – מניבה תוצאות חלקיות. אי אפשר לעשות שום שינוי בארגון, כאשר הוא מתבצע רק אצל המנהלים והם – אמורים להוריד אותו למטה, כמו טלפון שבור – לעיתים קרובות מידי.
אני רוצה לקוות שהסטודנטים שלי, יחשבו על זה לפחות כשיפגשו את השטח ואת רצפת הייצור – בתעשיה או בכלל.
אני מתבוננת בחדשות, ערוץ 2. אסתר גולן מופיעה על המסך. אני מזהה אותה. היא ובן זוגה למדו באוניברסיטת חיפה ואני הייתי מתרגלת שלהם, צעירה מהם בהרבה.
לא את כל הסטודנטים, אני זוכרת, אבל אותה – כן, בהחלט כן. היא הייתה אחת מאלה שחזרו ללימודים בגיל מבוגר, אולי אפילו פנסיה. הם בנו את עצמם מחדש, ונכנסו לנישה שלא הייתה שם קודם. היא עסקה בנושא של לימודי זיקנה. אני זוכרת אותה היטב. מעריצה שקטה של מי שלוקחת ברצינות את הלימודים.
ופתאום אני רואה אותה על המסך. אישה קשישה שנעזרת במתנדבת גרמניה. אסתר? אני שואלת את עצמי. כן אסתר – מופיע שמה על המסך. אני רצה למחשב ובודקת. כן אסתר גולן. היא הייתה סטודנטית שלי. ואני מגלה שכתבה ספר: "להתראות בארצנו". אני מתרגשת. מרגישה בו זמנית: שמחה על הפגישה וצער על מותה. אסתר הייתה לא רק סטודנטית. את החלק האחר של חייה פיספסתי. חבל.
(http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/survivors/golan.asp)
הנה, אני מסתכלת על המספר הזה, אפשר לקרוא אותו: אלפיים תשעים וארבע, אפשר להגיד: עשרים תשעים וארבע. זה אותו הדבר.
זהו המספר של אבא שלי, המספר אותו קיבל במחנה לעבודת כפייה אליו הועבר.
לא ידעתי את זה ואם ידעתי שכחתי. אבל אחי היקר מאד, שמוליק, ביקש ממני לתרגם את הדברים של אבא מיידיש לעברית. אין בעיה, אמרתי לו והוספתי שלדעתי זה כבר מתורגם. לא מצאתי את התרגום, להוציא קטע אחד קטן, על הפגישה הראשונה בין אבי ואימי. לא ממש רומנטית. שני ניצולים הרוסים נפגשים. שניים שיקימו משפחה בכוחות שעוד נותרו. ומן השניים האלה יתחיל עולמם להיברא מחדש.
חזרתי אם כך להתחלה והתחלתי לקרוא את כל הסיפור. מהתחלה.
וגיליתי שאבא היה 2094, אלפיים תשעים וארבע או עשרים תשעים וארבע.
אף פעם לא דיברנו על המספר שלו.
אני בטוחה שאבא לא שכח.
על המצבה שלו כתוב שהיה משה רובינשטיין, ולוי.
אין פרטים אחרים.
2094 נקבר איפה שהוא בדרך, ומתגלה לי עכשיו מחדש.
וחיבוק גדול לאחי הקטן.
החיים בארגונים 