הנה, אני מסתכלת על המספר הזה, אפשר לקרוא אותו: אלפיים תשעים וארבע, אפשר להגיד: עשרים תשעים וארבע. זה אותו הדבר.
זהו המספר של אבא שלי, המספר אותו קיבל במחנה לעבודת כפייה אליו הועבר.
לא ידעתי את זה ואם ידעתי שכחתי. אבל אחי היקר מאד, שמוליק, ביקש ממני לתרגם את הדברים של אבא מיידיש לעברית. אין בעיה, אמרתי לו והוספתי שלדעתי זה כבר מתורגם. לא מצאתי את התרגום, להוציא קטע אחד קטן, על הפגישה הראשונה בין אבי ואימי. לא ממש רומנטית. שני ניצולים הרוסים נפגשים. שניים שיקימו משפחה בכוחות שעוד נותרו. ומן השניים האלה יתחיל עולמם להיברא מחדש.
חזרתי אם כך להתחלה והתחלתי לקרוא את כל הסיפור. מהתחלה.
וגיליתי שאבא היה 2094, אלפיים תשעים וארבע או עשרים תשעים וארבע.
אף פעם לא דיברנו על המספר שלו.
אני בטוחה שאבא לא שכח.
על המצבה שלו כתוב שהיה משה רובינשטיין, ולוי.
אין פרטים אחרים.
2094 נקבר איפה שהוא בדרך, ומתגלה לי עכשיו מחדש.
וחיבוק גדול לאחי הקטן.
החיים בארגונים 
אפריל 9, 2013 ב- 9:16 am |
וחיבוק גדול לך אתי מניצולת שואה העדיין סובלת מהיחס ממזלזל והפוגע של סביבתי.
אני יכולה להבין את הכאב .
ברוך השם עם ישראל חיי וגם את הוכחה לכך.
היה זכרו ברוך
אפריל 9, 2013 ב- 4:27 pm |
תודה אידה על החיבוק.
אבא שלי מתאר איך הוא קיבל ניירות אחרי המלחמה, כאלה שמצביעים על זהותו. הוא כותב שברגע זה התחיל להרגיש קצת יותר חופשי.
נדמה לי שכשהגיע ארצה וקיבל ניירות ומסמכים של המדינה, הרגיש עוד יותר חופשי.
לעניינך: אני מקווה שלמרות הקושי של הסביבה להבין (כי הרי באמת אי אפשר ממש להבין איך ומה קרה), ולמרות הפגיעה שאני בטוחה שגם אבא שלי הרגיש, עדיין הידיעה שיש מדינה עוזרת.
עם התקרב יום העצמאות, אני מאחלת לך אך טוב, ולעצמנו – שנדע לכבד אותך ושכמותך – שגם בזכות מה שעבר עליכם – נבנתה המדינה.
ומגיע לך הרבה כבוד והוקרה, אני בטוחה!
והלוואי וכך זה יהיה !
אפריל 10, 2013 ב- 8:25 pm |
תודה אתי ריגשת אותי עד מאוד .