על הקשר בין הגירה ליכולת ייעוצית-ארגונית

הגירה פרושה עזיבת תרבות אחת ומעבר לתרבות אחרת, זרה ולא מוכרת בדרך כלל. גם אם המהגר או המהגרת עוברים לארץ שיש בה אלמנטים מוכרים כמו שפה (אנגלית, למשל), חסרים הניואנסים. וכמובן שלא רק זה.

היכולת לשרוד כשרגל אחת בתרבות אחת ורגל שניה בתרבות אחרת – היא ההכשרה הכי חשובה.

האם מוכרחים להיות מהגר מארץ לארץ? כמובן שלא.

גם אלה שחזרו בתשובה, או להיפך – חזרו בשאלה – הם מהגרים מבחינתי, ועל כן גם הניסיון שלהם רלוונטי מאד.

לגבי, אישית, אני בת של מהגרים, וגדלתי בין שתי תרבויות. היה קשה כשהייתי ילדה, היה מתגמל מאד כשגדלתי. אני אוהבת ויודעת להיות אזרחית העולם. נכון להיום אני יכולה לעבור מחברה אחת לשניה, יחסית בקלות. גם בארץ. הרווחתי!

אשרי שאני ביתם של מהגרים.

אשרי שלא הפנמתי עד הסוף וללא ספק רק את הנורמות של החברה בה גדלתי.

ואשרי שהזדקנתי ואני מבינה משהו בתרבות הצעירים, ומבינה מצוין גם את תרבות הזקנים.

אשה בדווית – מי ידע חייך?

אישה פונה אל השוטר. היא יודעת ששתי ילדותיה בסכנה. היא עושה את מה שרוב הנשים בפזורה הבדווית לא עושות: היא הולכת להתלונן. יש לה כח, היא אימן.היא מנסה להגן עליהן. מגייסת את נציגי המשטר, מקווה להצליח!

ומה קורה?
כלום.

ויום אחד אחר כך קורה מה שחששה ממנו: שתי הילדות שלה אינן בין החיים.

זוועה בכל רמה.

ברמה האישית, אני מנסה לחשוב על מה שהיא מרגישה. בלתי ניתן להבין איך אפשר ללכת הלאה. אין מילים. אי אפשר. ואז נולד אצלי הזעם.

אישה בדווית, הכי נמוכה שאפשר בהירארכיה של המשפחה ובהירארכיה של המדינה. לא טיפלו בה עד כה, האם מישהו יטפל בה עכשיו? ממי תקבל סיוע?
ברמה הקבוצתית, המשפחה הזו, המפולגת, האישה הראשונה, השניה שאולי יזמה וסייעה?, הבנים שאולי עזרו לאב לרצוח. מה נעשה – בתחום הזה? כמה המדינה השקיעה? אני מתבוננת בבית הדל הזה שבו התרחש הרצח. סחוף רוח, ופעור דלתות. האם יש משהו שאפשר היה לעשות כאן?

יש אולי כאלה שנדים בראשם ואומרים: השבטיות שלהם, הנורמות, לאב מותר הכל. וזה אולי נכון. אבל בעיני זה קודם כל תרוץ לאי עשייה מתמשכת, שהיא פשע.

אישה בדווית – מי ידע חייך?

ומי ישלם?

ומתי התקשורת תשכח?

והאם משהו ישתנה?

הסרט "לא" ומשק כנפי הפרפר

לא הייתי באמריקה הדרומית, וזכיתי למן מסע בזמן, באמצעות הקולנוע.

הסרט המדהים הזה, שבמרכזו גם אידיולוגיה (לסיים שנים רבות של דיכוי ואלימות ולהביס את פינושה), וגם אהבה (של אב לבנו, בעיקר), מומלץ לכל מי שמתעניין בשינוי במערכות גדולות.
ההבנה הנפלאה של מהו הצורך האמיתי של האנשים (לשמוח, לצחוק), צורך בסיסי ביותר, וגם מפרסם בטוח בעצמו – הובילו את השינוי הדרמטי אצל אנשים רבים שכבר התרגלו למצב וראו בו הרע במיעוטו.

חובה לראות את הסרט, אבל בהחלט לא מספיק, צריך לחזור לאירועים שקדמו ואפילו לביקור האפיפיור, שהיה זרז לאירועים ושכנע את פינושה לוותר על כסאו (בסרט רואים רק את תמונת האפיפיור, ואין פרוט של עזרתו לתהליך, אפילו להיפך).

ולחשוב, שגם ישראל הייתה מעורבת (לא מוזכרת בסרט), לשמירת המצב הגרוע שהיה – עצוב, עצוב מאד.

בקיצור: לכו לראות את "לא", ותגלו את הצד הנפלא והחיובי בהתנגדות.

שלום חנוך, בחדשות המהדורה המרכזית של ערב חג

שמעתי את שלום חנוך, אומר ממש עכשיו, שהמדינה צריכה אימא. אני מסכימה.
אימא לא הייתה מסכימה שעשרים אחוז מהילדים יהיו רעבים. אימא לא הייתה מסכימה לזה שיהיו פערים כאלה בין ילדיה.
לא מחמיא: תורכיה מקדימה אותנו.
אז במה נהיה גאים?

גם לנו יש משפחת מלוכה משלנו

המלך ביבי והמלכה שרה, ישנים. הס. שקט. לילה בחצי מיליון. מגיע להם.

שני נסיכים מצטרפים אליהם מידי פעם ממש כמו באנגליה. את הנסיכה הדיחו ממקומה, או שאולי היא הדיחה את עצמה, והיא שתולה רחוק מהעין ומהלב.

אחרי!

זו הייתה תמיד מילת הקסם שהבחינה את הצבא הישראלי מאחרים.

אני שואלת את עצמי: ביבי הרי בא מהמקום הזה של "אחרי", מה קרה לזה? האם זה ה"אחרי" שאני מצופה ללכת בעקבותיו?

יש בזה משהו ממש מייאש – כשהנ"ל מתרחש על רקע התקציב שמוגש בעיקר לפלביים…

השוואה בין שלושה מושגים בגשטלט: מעגל למידה והתנסות, בניית יחידת עבודה ובניית התנסות

המושגים בהחלט מבלבלים, הרגשתי את זה בפגישה האחרונה שלי עם סטודנטים.
לתועלתם וגם לכל המעוניין, ממש בקיצור:

א. מעגל ההתנסות והלמידה (Cycle of Experience), הוא תופעה שמתרחשת כל הזמן, ללא שליטת היועץ/ת, בכל מקום, בכל זמן, גם מחוץ לפגישה היעוצית וכמובן שגם בתוכה. נקודת המוצא היא תאוריה של צרכים, והצורך של כל מערכת להשיב את שיווי המשקל והאיזון אחרי סיפוק צורך. מדובר גם על פיתוח של קורט לוין המדבר על שלבים בשינוי בתוך ארגון, קבוצה או יחיד: הפשרה, שינוי, הקפאה. כתוצאה מזה שאין הדבר נתון לשליטת היועץ/ת – אין חוזה פסיכולוגי. המעגלים הללו מתקיימים כאמור כל הזמן והם רבים. מיומנות שנדרשת ליועץ/ת: לזהות אותם ככל האפשר, ואת מיקומם של הנועצים על המעגל.
ב. בניית יחידת עבודה (Unit of Work), מודל שמשמש בסיס לבקרה ולתכנון עבודה ייעוצית גם בטווח הקצר וגם לאורך זמן, עוזר לתכנן את התנועה במהלך היעוץ, ונמצא בשליטתו/ה של היועץ/ת. בכל פגישה יעוצית, תהיה לפחות יחידת עבודה אחת. יחידת העבודה מתרחשת במהלך הפגישה עצמה או במהלך תהליך יעוצי. במהותה היא יישום פרקטי של מעגל ההתנסות, מתקיימת כדי לתת ליועץ/ת הבנה של המיקום של כל אחד המשתתפים בתוך הדיאלוג היעוצי ויכולת ליזום מהלכים. נדרש חוזה פסיכולוגי ויש צורך במיומנויות כגון: קביעת מטרות של תהליך, והוצאה שלו לפועל בהסכמת המשתתפים בתהליך.
ג. בניית התנסות (Building an Experiment), נמצאת בשליטת היועץ/ת, מאפשרת התעכבות על תמה או תנועה בפגישת עבודה. בדרך כלל בתוך פגישה אחת תהיה לפחות התנסות אחת, והיא יכולה להיות גדולה יותר ואפילו קטנטנה וקוגניטיבית ("תאר את עצמך בעוד חמש שנים.."). היא מתרחשת בתוך תהליך עבודה, ב"כאן ועכשיו" כשעולה הצורך לחוות או ללמוד משהו חדש. הנועץ/ת חייב/ת להסכים ולכן יש חוזה פסיכולוגי מותאם לצרכי הלקוח/ה. נדרשת יכולת יצירתית עד תיאטרלית כדי לביים התרחשות ברמה מיידית, וכן מיומנות של מעברים וסגירה.

זהו בקיצור. מקווה שיוקל עכשיו לכל מי שהרגיש/ה קושי בשיעור האחרון ביום שישי.

אנשים שמעניינים בגשטלט ולא הבינו – יכולים לפנות אלי ואסביר ברצון.

מ"זעקת האמהות" לזעקת המתים מזיהום בבתי חולים של היום

אני זוכרת שבתות, בוקר, וספרים.

אחד מהם היה זעקת האמהות, סיפורו של הד"ר זימלוויס, שפתר את הנשים ממה שנקרא אלח לידה.

אלח הלידה הופיע רק אצל יולדות שילדו בבתי יולדות ולא בבית. גם כשתהליך הלידה היה תקין, מתו נשים רבות. ארוע שקרב את זמלוויס, לפתרון, היה מותו של חבר ועמית למצקוע, שנחתך באצבעו, ובאופן מפתיע הסתבר אחרי מותו שחלה באלח לידה.

הפתרון היה רחיצת ידיים וכלי עבודה בחומר מחטא.

גילוייו של זמלוויס לא הוכרו שנים רבות, אם כי כמו אצל גלילאו גלילי הידוע – בסופו של דבר האמת ניצחה, עברה את האש וההתנגדות של מבקריו.

עברו שנים רבות (יותר מ- 150), מאז זימלווייס. אושפזתי לניתוח, אחד מיני רבים, וליתר דיוק – האחרון שבהם. חוברתי כמו בניתוחים אחרים לאינפוזיה של אנטיביוטיקה, שכבתי כמה ימים, ולבסוף למרות שהרגשתי לא טוב, שוחררתי.

זה היה למספר שעות בלבד. עוד באותו יום חזרתי לבית חולים עם חום, בחילות, והרגשה שעדיף כבר למות ודי. כמובן שחטפתי זיהום.

הרבה אנטיביוטיקה חלפה בורידים שלי עד שהחלמתי.

אני פוחדת היום מהארגון הזה שנקרא בית חולים. הארגון שמאפשר להחלים ולעיתים אין ברירה אלא להשתמש בשרותיו,ואפשר גם למות בו, לא מסיבות של מחלה קשה, אלא סתם, מזה שעד היום אין הבנה טובה למה שזמלוויס הבין מזמן.

שאלתי את עצמי – האם יכולתי למנוע את זה?

התשובה הייתה – לא, זה גדול ממני. המנתחים, האחים, האחיות, המכשירים, הסדינים, ומי יודע מי ומה עוד – היו חייבים כולם להיות נקיים מחיידקים ומזהמים אחרים.

ולי – כחולה – אין שליטה.

כן יכולה לראות איך יועצים ארגוניים עוזרים ללוות שינויים שמורידים את אחוז החולים שמתו מזיהום. לא שמעתי עד כה על פרויקט כזה, אבל אשמח ללמוד – שיש.

יש??

בורות בגלימה אקדמית – המקור

צופה בטלויזיה. אני יודעת שההשכלה כבר לא נראית כמו פעם, אני יודעת שבמקרים מסויימים הסטודנטים לתואר שני נראים כמו תלמידי תיכון, אני יודעת.

גם אני מזדעדעת מידי פעם ממה שקורה, ובכל זאת – אני מזדעזעת עוד יותר. אנשים מתקבלים לתואר שני בלי ראשון? איפה זה קורה? כאן, ממש כאן, באוניברסיטאות במרכז הארץ.

ואם בארזים נפלה השלהבת – מה יגידו אזובי הקיר?

ולכן אני יכולה לשמוע משפטים כמו:
שילמתי כל כך הרבה – איזה ציון נתת לי?
אני הולך לדבר עם ראש החוג, והיא כבר תמצא דרך להעביר אותי…

ועוד כהנה. וממש כרגע אני לא מדברת תיאוריה.

אני שמחה שהנושא עולה לדיון ציבורי.
אני יודעת שמי שלא ילמד במוסד מכובד שמכבד את עצמו ותלמידיו ודורש וגם נותן – ישיג שכר נמוך בשוק.

מה קרה לעם הספר? והאם אנחנו בדרך לראות מהפך?

הלוואי.

לשר החינוך החדש יש הרבה עבודה, ולדעתי גם לנשיא המדינה. לא פחות מזה.

יוליוס מאיר בראון והתפוח

מדינה סחטנית.
המדינה סחטה מאז ומתמיד את ניצולי השואה והדביקה להם גם כינויים: אוד מוצל, שה לטבח – ועוד כהנה וכהנה. גיבורים גדולים – לא ראתה בהם, להיפך.

היא גם לקחה וגם השפילה.

והנה יושב יוליוס מאיר בראון, גיבור בעיניי, בתוכנית הטלויזיה, מחייך ושרידי שיניים בפיו, ועונה על השאלות שמוצגות לו.

הוא היה בן 6.5, כשנדחס לקרון בקר, ומצא לו פינה בקצה, כי מי כבר יכול להיכנס לקצה. וכן, הוא ידע, כי חייל גרמני אחד לא עמד בפני החיוך מלא השיניים שהיה לו אז.

עכשיו, יוליוס יושב באולפן, וממחיש איך ניצל. החיוך. הכח הפיזי שהיה לו (הוא עובד עד היום תמורת מזון), היכולת לקבל, והרצון להיות נאהב וכנראה לאהוב – כל אלה כנראה היו בין הגורמים להצלתו.

אני זוכרת את אבא שלי, שגם הוא היה יהודי גאה, וניצול. ויודעת שהמדינה שדדה אותו גם כן, וגם הוא ידע. תמיד ידע. איכשהו הוא ראה בזה גם את התרומה שלו להקמת המדינה, הגלעד הענק שהקים לזכרון ילדיו ובני משפחתו הנספים. והוא גם כעס, גם ויתר, גם מצא בזה מקור מסוים לגאווה קטנה, וגם הבין שמלחמה במדינה היא למעלה מכוחותיו. הוא הרי נלחם עבורה במלכיה, בנבי יושע.

היום אני יודעת שגם אם תוצגנה עוד תוכניות טלויזיה, ועוד שרי ממשלה ואוצר יבטיחו – המדינה תמשיך לשדוד. לא רק אותו, גם אחרים, ולא רק ניצולים.

יש משהו עצוב מאד בידיעה הזו.

רק רופא השיניים מאשדוד, שהתנדב לטפל בשיניים לו כדי שיוכל לאכול תפוח בעתיד – עוזר להפיג את הכאב. לא שזה מספיק. אבל זה מאיר.

כדי לסגור טוב את העניין, תמצא אולי לבסוף המדינה את חמישים הניצולים האחרונים ותתן להם חיים יותר טובים. וזה יהיה כמובן ציני ועצוב עוד יותר.

אתמול, כשיצאתי

אתמול כשיצאתי מיום הלימודים הקבוע שלי, עלה ריח אפטר-שייב באפי ושני צעירים חלפו על פני.

בו זמנית הרחתי משהו רע מאד. חשבתי שאולי גוויית בעל חיים מת נמצאת לא רחוק.

וכך חיו להם יחד שני הריחות, עד שנכנסתי למכונית.

ברדיו שמעתי שפרשו סוללות נגד טילים בצפת ובחיפה.

דאגתי לבת שלי. ולבני ביתה.

ושוב היה הריח מעורב. משהו מסריח גם בצפון.

וגם ריח השדה והצמחים בשדות – עדיין ירוקים – היה בולט.

שאלתי את עצמי האם אפשר להגביר את ריח הצמחים, ולבטל את הסירחון.

רוצה ימים של ריח טוב.

צריך כאן את קורט לוין.