מדינה סחטנית.
המדינה סחטה מאז ומתמיד את ניצולי השואה והדביקה להם גם כינויים: אוד מוצל, שה לטבח – ועוד כהנה וכהנה. גיבורים גדולים – לא ראתה בהם, להיפך.
היא גם לקחה וגם השפילה.
והנה יושב יוליוס מאיר בראון, גיבור בעיניי, בתוכנית הטלויזיה, מחייך ושרידי שיניים בפיו, ועונה על השאלות שמוצגות לו.
הוא היה בן 6.5, כשנדחס לקרון בקר, ומצא לו פינה בקצה, כי מי כבר יכול להיכנס לקצה. וכן, הוא ידע, כי חייל גרמני אחד לא עמד בפני החיוך מלא השיניים שהיה לו אז.
עכשיו, יוליוס יושב באולפן, וממחיש איך ניצל. החיוך. הכח הפיזי שהיה לו (הוא עובד עד היום תמורת מזון), היכולת לקבל, והרצון להיות נאהב וכנראה לאהוב – כל אלה כנראה היו בין הגורמים להצלתו.
אני זוכרת את אבא שלי, שגם הוא היה יהודי גאה, וניצול. ויודעת שהמדינה שדדה אותו גם כן, וגם הוא ידע. תמיד ידע. איכשהו הוא ראה בזה גם את התרומה שלו להקמת המדינה, הגלעד הענק שהקים לזכרון ילדיו ובני משפחתו הנספים. והוא גם כעס, גם ויתר, גם מצא בזה מקור מסוים לגאווה קטנה, וגם הבין שמלחמה במדינה היא למעלה מכוחותיו. הוא הרי נלחם עבורה במלכיה, בנבי יושע.
היום אני יודעת שגם אם תוצגנה עוד תוכניות טלויזיה, ועוד שרי ממשלה ואוצר יבטיחו – המדינה תמשיך לשדוד. לא רק אותו, גם אחרים, ולא רק ניצולים.
יש משהו עצוב מאד בידיעה הזו.
רק רופא השיניים מאשדוד, שהתנדב לטפל בשיניים לו כדי שיוכל לאכול תפוח בעתיד – עוזר להפיג את הכאב. לא שזה מספיק. אבל זה מאיר.
כדי לסגור טוב את העניין, תמצא אולי לבסוף המדינה את חמישים הניצולים האחרונים ותתן להם חיים יותר טובים. וזה יהיה כמובן ציני ועצוב עוד יותר.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה