אישה פונה אל השוטר. היא יודעת ששתי ילדותיה בסכנה. היא עושה את מה שרוב הנשים בפזורה הבדווית לא עושות: היא הולכת להתלונן. יש לה כח, היא אימן.היא מנסה להגן עליהן. מגייסת את נציגי המשטר, מקווה להצליח!
ומה קורה?
כלום.
ויום אחד אחר כך קורה מה שחששה ממנו: שתי הילדות שלה אינן בין החיים.
זוועה בכל רמה.
ברמה האישית, אני מנסה לחשוב על מה שהיא מרגישה. בלתי ניתן להבין איך אפשר ללכת הלאה. אין מילים. אי אפשר. ואז נולד אצלי הזעם.
אישה בדווית, הכי נמוכה שאפשר בהירארכיה של המשפחה ובהירארכיה של המדינה. לא טיפלו בה עד כה, האם מישהו יטפל בה עכשיו? ממי תקבל סיוע?
ברמה הקבוצתית, המשפחה הזו, המפולגת, האישה הראשונה, השניה שאולי יזמה וסייעה?, הבנים שאולי עזרו לאב לרצוח. מה נעשה – בתחום הזה? כמה המדינה השקיעה? אני מתבוננת בבית הדל הזה שבו התרחש הרצח. סחוף רוח, ופעור דלתות. האם יש משהו שאפשר היה לעשות כאן?
יש אולי כאלה שנדים בראשם ואומרים: השבטיות שלהם, הנורמות, לאב מותר הכל. וזה אולי נכון. אבל בעיני זה קודם כל תרוץ לאי עשייה מתמשכת, שהיא פשע.
אישה בדווית – מי ידע חייך?
ומי ישלם?
ומתי התקשורת תשכח?
והאם משהו ישתנה?
החיים בארגונים 
יוני 22, 2013 ב- 10:48 am |
כמה זה כואב וכמה זה מקומם !
המשפט הזה :"אישה בדווית, הכי נמוכה שאפשר בהירארכיה של המשפחה ובהירארכיה של המדינה." הוביל אותי לשאלה האם מעמדה של ניצולת שואה הגרה לבד ומתקיימת (מתוך אילוצי החיים – למרות שעבדה כל חייה ) , רק מקצבת ביטוח לאומי, שונה ?
יוני 22, 2013 ב- 4:16 pm |
יש הרבה מקום, למטה, בהירארכיה… ויש גם כמה גברים שם, ואחרים. אני בטוחה. איפה שאין מקום – זה למעלה בהירארכיה.