פנחס שדה מלמד אותי גשטלט

אני קוראת:
ההיגיון האנושי הוא דרך של חול, אשר ההולך בה יודע לאן שיגיע, אבל לא יגיע רחוק, כי מה הכוח שברגליו? החוכמה האלוהית היא נהר, אשר מי שמתמסר לזרמו אינו יודע לאן יגיע, אבל על כל פנים יגיע רחוק. הראשון בעוברו ישמע שיחות אנושיות ויבינן, השני יעבור בין יערות ופרחים מוזרים וישמע שיר ציפורים אשר לא יבינהו

מתוך: פנחס שדה, החיים כמשל, הוצאת ידיעות ספרים, 2010, עמ' 15.

אני מרגישה את המילים שלו. יודעת כמה ניסיתי לתכנן וללכת כדי להגיע לנקודה כזו או אחרת, ויודעת גם שאת רוב ההשגים (והמשגים) השגתי כשהלכתי בין יערות ופרחים מוזרים ושמעתי שיר שלא הכרתי.

ומכאן במעבר חד לגשטלט. אדווין נוויס מבחין בין מודעות אקטיבית ומכוונת שאיתה נכנס היועץ לארגון, לבין מודעות פתוחה ולא מכוונת איתה ניתן להיכנס גם כן. בעוד שבמקרה הראשון, כופה היועץ על משהו לקרות, במקרה השני הוא מחכה עד שמשהו יקרה. בעוד שבמקרה הראשון הוא מתייחס לידע, לאיך דברים עובדים, במקרה השני הוא נאיבי לגבי איך דברים עובדים בארגון.

עוד ניתן למצוא בספרו של אדווין נוויס: ,Organizational Consulting- A Gestalt Approach, The Gestalt Institute of Cleveland Press, 2005, pp 111

אני אוהבת ללכת בדרך השנייה, בנהר. אני אוהבת להיכנס לארגון – לא יודעת ומחפשת ככל שניתן. ואם אפשר הייתי מגבה את זה באנתרופולוגיה שלא ממש למדתי…

הפרויקט של רוזי – חלק 2

טוב, סיימתי את הפרויקט של רוזי ואני שואלת את עצמי – מה מיוחד בו.

גבר רוצה ברעיה – לא חדש.
גבר חושב שהוא יודע מה הוא רוצה – וטועה – לא חדש.
גבר שיש לו חבר גבר שבוגד באשתו גם כשהיא כבר לא רוצה בנישואין פתוחים – לא חדש.
אישה שלא ממש יודעת מי אבא שלה – לא חדש.
אישה שמתאהבת בגבר שעוזב את כל מה שעושה ומשתגע באופן אובססיבי כדי להשביע את רצונה – לא חדש.

אז על מה אני הולכת לדבר במועדון הספרותי שלנו?

הספר הזה – שאהבתי יותר בהתחלה, ושגרם לי לשוחח עם בן זוגי הרבה – איכזב אותי לקראת הסוף. לא ממש יודעת למה. עכשיו אני צריכה לקרוא את הספר פעם שנייה ולחשוב.

בינתיים, קראתי את הספר של מישל קישקה, "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא". הוא הותיר אותי במחשבות וגם אותו ארצה לקרוא פעם שנייה ואולי שלישית ולהתעמק יותר בחלק המצויר שלו. אולי בחלק שהשואה הותירה בי – כדור שני.

אשמת המנחה

היום אמרתי איזשהו משפט, בקבוצה מקסימה שסיימה את עבודתה הממושכת בת השנה. בתגובה, שאלה אחת המשתתפות אם אני מרגישה אשמה. חשבתי קצת ועניתי שכן. גם היום, כשאני בטוחה במומחיותי, בניסיון שלי – אני עדיין יכולה להרגיש אשמה ולעיתים גם מבוישת.

בעיקר אם בקבוצה יש העדרויות רבות.

אני יודעת שאלה שלא מגיעים יש להם סיבות טובות מאד שלא לבוא, הכוללות תחרות על הזמן, שלא לדבר על אירועים שונים שמחייבים שלא להגיע לקבוצה ולהישאר בבית (ילד חולה או אירוע חשוב אחר). כל המשתתפים הם אנשי מקצוע, מנחים גם הם, ונוהגים לדווח על אי הגעה צפויה או איחור.

ובכל זאת אני מרגישה אשמה. אולי זה בגלל העובדה שלא שמרתי על הגבולות – מספיק? אולי הייתי מבינה מידי? ואולי מה שקורה הוא לא מספיק טוב?

עניין האשמה מטופל על ידי גישת הגשטלט, גם עניין הבושה, אבל לא עליהן רציתי לדבר עכשיו.

כן רציתי לומר שרגש כזה, קשור לסוציאליזציה שלי, ולמנגנון הגנה/התנגדות/קשר (מחק את המיותר) שנקרא retroflection, שעיקרו במקרה הזה כרוך בעודף לקיחת אחריות ומכאן להאשמה עצמית (לו הייתי מנחה טובה יותר, אף אחד לא היה נעדר, למשל, וכו').

בעיקרון אני חושבת שבאופן כזה אני בולמת את עצמי, ונושאת צלב מיותר.

ואני גם לא מכירה כמעט מנחה/יועץ/ת ארגוני/ת – שלא סובל/ת מזה, שלא נשחק/ת מזה.

וכך, המנגנון הטוב והרצוי של לקיחת אחריות על תהליכים ואנשים בקבוצה – הופך מתוך ההקצנה – למנגנון לא יעיל.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות למשתתפי הקבוצה המיוחדת הזאת, אנשים עם שכל, רגש, ולב גדולים, על שנה טובה של עבודה משותפת ושאלות של עומק וכבוד (כמו השאלה הנ"ל).

במיוחד אני רוצה להודות לאנשי הקבוצה על האומץ להיות מה שהם וגם להכניס שינויים בחייהם המקצועיים ובכלל.

היה נהדר!

לא אשכח אתכם.

ללמוד את חוזקותיו של גיל הזהב

מקרה א':
אני מגיעה למקום, וחונה במגרש הסמוך. עוד כמה צעדים ואני עוברת דרך דלת שנפתחת לקראתי, ומולי עומדת המארחת. היא תלווה אותי ותביא אותי לקבוצה, עד שאדע לבד את הדרך לשם.

בפנים, יושבת קבוצת נשים. מהצד אני רואה חדר שינה גדול ומרווח, חולפת על פני פינת מטבח קטנה ומתישבת על כורסא. היום אעביר קבוצה בהתנדבות. אני פותחת את הקבוצה בשירה של ויסלבה שימבורסקה: כתיבת קורות חיים. השיחה העיקרית מתנהלת סביב מה שכן כותבים ומה שלא כותבים. מתגלה לי קבוצה ערנית במיוחד, שמעונינת גם במידע על המשוררת וגם בהבעת דעה וביקורת. היא אירונית, אומרת אחת וחוזרת על המשפט פעמים מספר בצורות שונות. לא אוהבת שירים, אבל כן אוהבת את השיר הזה, אומרת אחרת. נושא הגילנות עולה. יש להן מה להגיד, בהחלט.

סגרנו חוזה פסיכולוגי: גם אני אעביר להן סיפורים לקריאה וגם הן תבאנה.

בחודש הבא – נדבר על שני סיפורים של המינגווי, אחד בן 6 מילים ועל השני עוד לא החלטתי. אשתדל לסיים זאת עד מוצ"ש.

מה שברור – יצאתי בהתרגשות.
הכל כמעט עבד בצורה שונה, לא צפויה.

לא שאלתי לגילן. כן שאלתי למוטיבציה שלהן: הן רוצות חיי רוח גם, הנשים המשכילות האלה.

מקרה ב':
ב-YNET מתפרסמת כתבה על מאבק: האדם שבקלנועית ינצח (http://www.calcalist.co.il/local/articles/1,7340,L-3605498,00.html). אני מכירה כמה מהדמויות מהבריכה. אני שמחה בשבילם שיש להם כח, כי אם להם לא יהיה, למי מהקשישים יהיה?

עניין התשלומים לדיור מוגן – דורש הסדרה, אין ספק. אפשר לנצל אפילו קשישים אמידים. ככה הם מרגישים. את האדוות אני שומעת גם בין תרגיל אחד במים, לתרגיל שני. עכשיו התמונה ברורה יותר.

מה קרה למרגריטה?

מיד כשנכנסתי לחדר, עמדה מאחורי מרגריטה. היא לבשה ספק חלוק, ספק כותונת לילה, משהו פרחוני שהזדקן. שדיה הגדולים צפו על בטנה, ללא חזיה. עינה האחת הייתה אטומה בתחבושת לבנה. האיש בדלת ביקש שתשב, אמר שיקראו לה. היא התיישבה על הכיסא הקרוב לדלת, ליד מי שהיה בעלה, ששמר על כסא הגלגלים שלה.

מרגריטה!

משקראו לה קמה, גיששה את דרכה, נכנסה. אחרי דקות ספורות יצאה ללא תחבושת על העין וחיכתה.

חשבתי על מה שקרה למרגריטה בכל הזמן שלא הכרתי אותה. היא בוודאי הייתה נערה חייכנית, אישה מוצלחת, ומאד חברותית.

היו לי הוכחות לגבי החברותיות שלה. הנה מתגלגלת לה שיחה קצרה:

– זה הילד שלך?
– לא, זה האח שלי
– מאיפה את?
– מג'סר אזרקא
– כן?
– כן
– ממתי הוא ככה?
– מאתמול, היינו במיון. תגידי איפה…. (לא שמעתי את שביקשה לדעת, אבל מרגריטה ענתה לה בתנועת יד)?

ואז פנתה הצעירה מג'סר לדרכה, ומרגריטה הביטה מסביב. חיוכה חיכה לה על פניה לקראת המפגש הבא.

היא פנתה אל גבר צעיר ושאלה אותו לאיזה חדר הוא, אלא שהוא לא היה כל כך נכון להשקיע בקשר איתה. היא פנתה אל בעלה והם דיברו. המבטא הדרום האמריקאי בלט מאד, והזכיר לי את העליה הגדולה של צעירים סטודנטים ארצה, זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. אולי גם מרגריטה הגיעה אז. חשבתי שבוודאי הייתה סטודנטית טובה, ואיזה מזל יש לה שהיא ובן הזוג שלה – נעים להם ביחד. ואז קראו לה שוב. בעלה ליווה אותה, אבל נשלח החוצה. הלך לו הלוך ושוב, ושתי ידיו חובקות זו את זו מאחור. כמו גבר שלקחו לו את היקר לו, חסר סבלנות היה.

אני כבר סיימתי את שהייתי צריכה לעשות ויצאתי. השמש הייתה גדולה מידי לאישונים המורחבים שלי. ישבתי תחת עץ ענק וחיכיתי. אחרי שעתיים נכנסתי למכונית.

ידעתי שלא אשוב לראות את מרגריטה, וכבר התגעגעתי.

חבל, חבל

חבל מאד על פשעי השנאה ועל שיש אנשים שחשים טוב כשהם "גובים מחיר", ועושים רע. חבל על ההרים היפים של ירושלים, שרואים את ישראל בחלקיה העגומים. ולצערי, הם פוגעים בדיוק במקום שהקוטב החיובי ביותר של דו קיום בין אנשים בעלי דת שונה – נמצא.
חבל למה שישראל הופכת לזירת התגודדות כזו ואולי הייתה כזו תמיד רק שהטיתי מבט, ולא רציתי לראות את מה שלא אהבתי.

וללא כל קשר, חבל נוסף, חבל שאתה שמעון פרס, נתת אישור לפתיחה הזו שהיא לבדה עלתה הון עתק, והייתה מיותרת כל כך. רוב הזמן – לא נהניתי. ואחר כך פרשתי והלכתי לישון. חשבתי כמה משפחות יכולות היו ליהנות מיום ההולדת שלך, לו למשל היית מכריז שעשר משפחות במצוקה כלשהי – יקבלו ממך מענק מיוחד ליום הולדתך.

לא פלא שהיה לי חלום מוזר על חברה (שכבר נפטרה), שנולד לה ילד, שגידלה גם תרנגול, שהרציתי בתוכנית שלה, שאחרתי להרצאה שלי, שהחדר שלי במלון התמלא באסיסטנטים ובעוד זוג מוזר ושכל מה שיכול היה להתקלקל – אכן התקלקל.

לפעמים צריך לפרש חלומות בהקשר חברתי רחב.
אסוציאציה ראשונה: משהו מתקלקל אצלנו בחדר הזה, שנקרא ישראל, ונמצא במלון הזה שנקרא "העולם".

וחבל אחרון על שקמתי עם צוואר תפוס, אבל למה כבר אפשר לצפות אחרי כל זה?

סוג של שיא

נפגשתי היום עם הקבוצה הכותבת שלי.
7 שנים, מאז סיימנו ללמוד כתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה – אנחנו חוזרים ונפגשים אחת לחודש.

היום, ישבנו בבית קפה בזכרון שהיא אמצע הדרך בערך לכולנו. לרוב אנחנו נפגשים בבתים שלנו. מידי פעם בקפה. כל אחד מאיתנו קורא את הסיפור שלו/ה, לא לפני שאנחנו אוכלים ומדברים ומניחים את הרקע למה שיקרה היום.

הפעם קיבלתי מחמאה גדולה במיוחד על איכות העבודה. אני נוהגת לכתוב יותר ויותר סיפורונים קצרצרים. את הנטייה לכך ימצאו קוראי גם כאן. "תשלחי להארץ", אמרו לי. ואולי אשלח.

בלילה, כשחזרתי הביתה קיבלתי SMS. אחד מאנשי המקצוע שאני מנחה שלח לי הודעה, שמפגש שהעביר והיה בסוג של מתח לקראתו – עבר בהצלחה רבה. הוא הוסיף עוד ואמר שאני המודל שלו להנחיה. הייתי מאושרת. שמחתי בשמחתו.

בחודשים האחרונים אני מקבלת מחמאות רבות. וההפתעה שלי היא שאני כבר הרבה פחות נבוכה והרבה יותר שמחה.

חוגגת סוג של שיא.

פרויקט רוזי – חלק ראשון

בהיותי צעירה מאד, סטודנטית לפסיכולוגיה או כבר בעלת תואר ראשון, חיפשתי דרכים להכיר את התחום. נפל לידי ספר של דומן ודלקטו, שניהם עבדו עם ילדים ופיתחו שיטה שעבדה לדעתם עם קשיים כגון: אוטיזם, פיגור וכו'.

השיטה דרשה הרבה מאד עבודה פיזית. טענתם הייתה שילדים שאינם זוחלים בילדותם – לא יתפתח מוחם כראוי.

ככה נפגשתי לראשונה עם קבוצת הורים, ביניהם טובה אדיב מגן שמואל, וקבוצה של ילדים. עבדתי עם כמה מקרים קשים. לא המשכתי זמן רב בקבוצה, אבל המושג "אוטיזם" נקלט היטב.

לימים הכרתי מקרוב יותר ילדים אוטיסטיים והוריהם. עשיתי זאת במסגרת של יעוץ ארגוני שהגשתי לאחת העמותות, ומאוחר עוד יותר מתוך שהיכרתי ילד, קרוב משפחה.

היום אני מתכוננת להכין ערב על הספר פרויקט רוזי של גרהם סימסיון.

הספר מתחיל בסיפורו של גבר "ייתכן שמצאתי את הפתרון ל"בעיית הרעיה"…התשובה בדיעבד, היתה מובנת מאליה.." והגבר , שמחפש לו רעיה – כנראה סובל מתסמונת אספרגר שיש אומרים שהיא בספקטרום האוטיסטי. יש אומרים שהיא כלל וכלל לא שייכת.

בינתיים קראתי 29 עמודים.
אני נדהמת מהיכולת של הסופר לתאר טוב כל כך את חייו של הגיבור, ותמהה אם יש במשפחתו מישהו בעל תסמונת. הוא עצמו, כך קראתי, עומד על זה שאין לו במשפחתו אנשים עם התסמונת. במסגרת עבודתו, עם אנשי מערכות מידע – הוא פוגש אנשים כדוגמת הגיבור. ותו – לא.

מעניין.

אביא לכאן הרהורים – ככל שאמשיך.

שידת המגירות והגשטלט

לפני פחות משעתיים, עוד הייתי עם קבוצת המנחים, ונשארה לי בראש שידת המגירות, ובעיקר המשפט "לא צריך לסחוב את כל השידה על הגב".

ומעשה שהיה כך היה:

נכנסתי לקבוצה. כרגיל בתחושת אי ודאות מסוימת: מה יהיה היום? איך יהיה? מה הקבוצה צריכה עכשיו? איזו קבוצה אנחנו?

בשביל להרגיע את עצמי – הבאתי חומרים מהבית. תמיד יש לי משהו בתיק…

הקבוצה כבר בסופה, היום הייתה פגישה לפני אחרונה ויש אפשרות להוסיף עוד משהו. לעבוד על עניינים שחשוב לטפל בהם, ממש בפתח הסיום.

ואז הקבוצה התחילה את עבודתה.

במיוחד שמתי לב למילים שנאמרו, חלקן היה קשור לסוף, להיעלמות. אנשים אחרים שמו לב לנושאים אחרים, וגם דומים.

חילקתי את הקבוצה לזוגות. ביקשתי שעל סמך מה שעלה – יחשבו על פעילות הנחייתית אפשרית בקבוצה. אנחנו כבר לקראת הסוף, מחר בבוקר הם ימשיכו להנחות, אולי בתוספת עקרונות הגשטלט.

התחלנו באחת ההצעות: המגירות.

המגירות גובשו לאט. לבחור שתיים מתוך השידה: אחת שיש בה עניינים לא סגורים, היא סגורה לגמרי וכך רצוי שתשאר לעת עתה, ואחרת שיש רצון לפתוח ולהציץ בה. שתי מגירות בלבד. ועל כל מגירה להדביק מדבקה.

אהבתי את שמות המדבקות. הקראנו אותם. מחמת עניינים של אתיקה, אני רוצה להביא שמות לדוגמא (לא כאלה שהיו בפועל): שבעת הגמדים, יהושוע כובש את הארץ, אם אין אני לי מי לי , החיבוק שלא נענה – וכו'.

הקראת השמות של המגירות שינתה את האווירה. תחושה של מיסתורין. למה התכוונו האנשים?

הצצנו רק למגירה אחת, כזו שבעליה הסכימה לפתוח אותה, בזהירות מתבקשת.

רק נוער האבק, אוורר, שום דבר דרמטי – לא נפתח, ובכל זאת עצם הנגיעה במגירה, הפתיחה, ההצצה, הניעור – כבר הביא לשינוי.

בסוף הקבוצה הרגשתי שנעשתה עבודה יצירתית, מדהימה, שני חברים בקבוצה – הנחו. התערבתי בעיקר כדי לארגן את הזמן ותו לא.

רוב השידות שהונחו בחדר – לא נפתחו מגירותיהן, ובכל זאת חזרה הקבוצה הייתה קלה יותר. רגע של מנוחה. המגירות ירדו מהכתף, ונשלח מבט קרוב.

נזכרתי בעבודתה העדינה של סוניה נוויס. ללכת על קצות האצבעות וגם להעיז.

זאת העבודה ואין עבורי מהנה ממנה.

שידת מגירות קסומה אחת – נפתחה במקצת.

ובשבוע הבא, נסיים שנת עבודה. המגרות יחזרו הבייתה.

אמריקה מהחלון שלי

ערב. אולי כבר אפילו לילה.

מהחלון שהשחיר אני רואה את "אמריקה". השאירו אותה תלויה בין ארץ לשמים (על המנוף הענק).

ביום אמריקה נעלמת בתוך האור והפרטים.
ועדיין ניתן לראות קצת ים.

עכשיו זה עניין של חודשים – עד שהים יצא לגמרי מחיי הבוקר שלי ומהרגע שאני חוזרת הביתה.
ישארו מגדלים ועוד מגדלים. ובלילה הם יאירו בעיני חלונות, ואנחנו נסתכל אלה באלה – ולא נראה דבר.

כשהגעתי לכאן היו דיונות, שיחי רותם וחרציות.

עכשיו הגיעה זמנה של אמריקה. ככה כובשים את השממה אפילו בימינו אלה.