חברתי לרגע, חסון נורה (Hasoon Nura)

בקניון, אחרי השחייה, חיפשתי ספר, וחשתי ברעב. השחייה היטיבה, ריעננה והרעיבה. דוכנה של האישה הדרוזית שאני קונה אצלה מידי פעם לפה בלבנה – היה ריק. קניתי ספרים, וכשיצאתי – ראיתי אותה, מגיעה עם חפציה, עומדת להתחיל את היום.

שאלתי: מתי אפשר יהיה לקנות?
אמרה: אני ישים את הדברים. אחר כך תקני.
אמרתי: אני אחכה, יש לי זמן. עכשיו אני כבר נהנית מרגעים של זמן.

ישבתי ליד השולחנות הריקים וחיכיתי. פתחתי את הספר החדש בעמוד הראשון וקראתי עמודים ספורים. התבוננתי מסביב בחלונות הראווה של החנויות המנומנמות, וראיתי את הזבניות מגיעות ופותחות, מחזירות את המצב לקדמותו. בעשר בבוקר כבר יהיה הרבה יותר מלא.

הרגשתי את ריח הפיתה, וקמתי. היא בדיוק הפכה אותה לצד השני.

שאלה: מה לשים?
אמרתי: לבנה.
אמרה: לימון?
אמרתי: הוא מבקבוק, נכון? – אז לא.
אמרה: לא, מהגינה שלי.

עוד הוסיפה גם שמן זית וגם טאבולה, גלגה ונתנה לי.

הוצאתי שטר של חמישים, אמרה: אין לך עודף ?

אמרתי – לא. אלך לפרוט.
אמרה: לא, תשבי, תאכלי, זה חם, אני לא מפחדת עליך.

ישבתי, אכלתי. בינתיים מכרה עוד שתי לאפות, ואני פניתי לחנות הספרים וביקשתי לפרוט כסף.

חזרתי אליה ואמרתי: את עובדת קשה?!
אמרה: בבית גם, אחר כך באים הנכדים, ואוכלים. עשיתי מטבח בחוץ. אכלו אתמול ככה ממולאים, עלי גפן. כמה עשיתי.

דמיינתי את עץ התאנה בחצר, אולי גם עץ רימונים. הרחתי את הכרמל.

אמרתי: כל הכבוד, את סבתא טובה.
אמרה: בת כמה את? אני חושבת שאנחנו אותו דבר.
אמרתי 66.
אמרה: בת כמה אני?

לא ידעתי מה להגיד. אמרתי: 67.

אמרה: יותר.
אמרתי: 70.
אמרה: פחות.
אמרתי: 69?
אמרה:, לא, שישים ושמונה.

ואחר כך התגלגלה לה שיחה על ילדיה שבגרו, על נישואיה בגיל צעיר מאד, על זה שהיא סבתא לנינים, על הילדים המוצלחים שלה "יש להם שכל", שעובדים בבנק ועל נכדה שבדיוק קיבלה קידום, על שעזבתי את חיפה, ועל שהיא באה כל יום מעוספיא או דלית אל כרמל, לעבודה שלה.

לבסוף, ממש לבסוף, אמרה לי בהתלהבות: תבואי בשבת. נתנה לי את שמה. הרגשתי שאנחנו חברות.

שאלתי את עצמי – מתי שכחנו אנחנו את נימוסי הכנסת האורחים. מיד התגעגעתי לכפרה ולימים ההם שהיינו משוטטים בסמטאות ואנשים יכולים היו להיכנס הביתה ולבוא כל אימת שבא להם.

בקומה השמינית, שבה נמצא ביתי, סגרתי את הדלת על מנעול, הוצאתי את המחשב, והתחלתי לעבוד.