שברי ילדות, כנס באוניברסיטת חיפה

נסעתי עם בן זוגי לכנס, היום.
הוא דור ראשון, אני שני.

חברתי יונה אמרה שככה אנחנו שומרים על איכות הזוגיות (סרטים, קונצרטים, כנסים). אני מסכימה איתה.

המצפור היה מלא חלקית. מעט ניצולי שואה, סטודנטים, חוקרים.

בעיקר הרגשתי שהשואה הולכת ונכנסת לפרקי ההיסטוריה. פחות ניצולים חיים (מתי מעט ישארו ב-2020), השורדים של השורדים, אלה שהיו ילדים. הרבה יותר חוקרים. ההפתעה הייתה שמגוון הלומדים השתנה, וביניהם ילידי הארץ, עדות למיניהם, יהודים וערבים. עולם משתנה.

מושגים חדשים כמו: זהויות שבורות.
עמותות שלא הכרתי.
איש אחד, פנסיונר, שהיה עובד סוציאלי בעברו, וגם ידיד של אבי. אותו הכרתי.
וגם ד"ר מרים ריק, שהייתה מתרגלת שלי, ועבדה בשכר עד גיל שמונים (ככה אמרה לי), ובהתנדבות אחר כך, עוזבת עכשיו את האוניברסיטה – ויוצאת באוטובוס לביתה.

עולמות התחברו.