פרויקט רוזי – חלק ראשון

בהיותי צעירה מאד, סטודנטית לפסיכולוגיה או כבר בעלת תואר ראשון, חיפשתי דרכים להכיר את התחום. נפל לידי ספר של דומן ודלקטו, שניהם עבדו עם ילדים ופיתחו שיטה שעבדה לדעתם עם קשיים כגון: אוטיזם, פיגור וכו'.

השיטה דרשה הרבה מאד עבודה פיזית. טענתם הייתה שילדים שאינם זוחלים בילדותם – לא יתפתח מוחם כראוי.

ככה נפגשתי לראשונה עם קבוצת הורים, ביניהם טובה אדיב מגן שמואל, וקבוצה של ילדים. עבדתי עם כמה מקרים קשים. לא המשכתי זמן רב בקבוצה, אבל המושג "אוטיזם" נקלט היטב.

לימים הכרתי מקרוב יותר ילדים אוטיסטיים והוריהם. עשיתי זאת במסגרת של יעוץ ארגוני שהגשתי לאחת העמותות, ומאוחר עוד יותר מתוך שהיכרתי ילד, קרוב משפחה.

היום אני מתכוננת להכין ערב על הספר פרויקט רוזי של גרהם סימסיון.

הספר מתחיל בסיפורו של גבר "ייתכן שמצאתי את הפתרון ל"בעיית הרעיה"…התשובה בדיעבד, היתה מובנת מאליה.." והגבר , שמחפש לו רעיה – כנראה סובל מתסמונת אספרגר שיש אומרים שהיא בספקטרום האוטיסטי. יש אומרים שהיא כלל וכלל לא שייכת.

בינתיים קראתי 29 עמודים.
אני נדהמת מהיכולת של הסופר לתאר טוב כל כך את חייו של הגיבור, ותמהה אם יש במשפחתו מישהו בעל תסמונת. הוא עצמו, כך קראתי, עומד על זה שאין לו במשפחתו אנשים עם התסמונת. במסגרת עבודתו, עם אנשי מערכות מידע – הוא פוגש אנשים כדוגמת הגיבור. ותו – לא.

מעניין.

אביא לכאן הרהורים – ככל שאמשיך.