מיד כשנכנסתי לחדר, עמדה מאחורי מרגריטה. היא לבשה ספק חלוק, ספק כותונת לילה, משהו פרחוני שהזדקן. שדיה הגדולים צפו על בטנה, ללא חזיה. עינה האחת הייתה אטומה בתחבושת לבנה. האיש בדלת ביקש שתשב, אמר שיקראו לה. היא התיישבה על הכיסא הקרוב לדלת, ליד מי שהיה בעלה, ששמר על כסא הגלגלים שלה.
מרגריטה!
משקראו לה קמה, גיששה את דרכה, נכנסה. אחרי דקות ספורות יצאה ללא תחבושת על העין וחיכתה.
חשבתי על מה שקרה למרגריטה בכל הזמן שלא הכרתי אותה. היא בוודאי הייתה נערה חייכנית, אישה מוצלחת, ומאד חברותית.
היו לי הוכחות לגבי החברותיות שלה. הנה מתגלגלת לה שיחה קצרה:
– זה הילד שלך?
– לא, זה האח שלי
– מאיפה את?
– מג'סר אזרקא
– כן?
– כן
– ממתי הוא ככה?
– מאתמול, היינו במיון. תגידי איפה…. (לא שמעתי את שביקשה לדעת, אבל מרגריטה ענתה לה בתנועת יד)?
ואז פנתה הצעירה מג'סר לדרכה, ומרגריטה הביטה מסביב. חיוכה חיכה לה על פניה לקראת המפגש הבא.
היא פנתה אל גבר צעיר ושאלה אותו לאיזה חדר הוא, אלא שהוא לא היה כל כך נכון להשקיע בקשר איתה. היא פנתה אל בעלה והם דיברו. המבטא הדרום האמריקאי בלט מאד, והזכיר לי את העליה הגדולה של צעירים סטודנטים ארצה, זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. אולי גם מרגריטה הגיעה אז. חשבתי שבוודאי הייתה סטודנטית טובה, ואיזה מזל יש לה שהיא ובן הזוג שלה – נעים להם ביחד. ואז קראו לה שוב. בעלה ליווה אותה, אבל נשלח החוצה. הלך לו הלוך ושוב, ושתי ידיו חובקות זו את זו מאחור. כמו גבר שלקחו לו את היקר לו, חסר סבלנות היה.
אני כבר סיימתי את שהייתי צריכה לעשות ויצאתי. השמש הייתה גדולה מידי לאישונים המורחבים שלי. ישבתי תחת עץ ענק וחיכיתי. אחרי שעתיים נכנסתי למכונית.
ידעתי שלא אשוב לראות את מרגריטה, וכבר התגעגעתי.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה