אשמת המנחה

היום אמרתי איזשהו משפט, בקבוצה מקסימה שסיימה את עבודתה הממושכת בת השנה. בתגובה, שאלה אחת המשתתפות אם אני מרגישה אשמה. חשבתי קצת ועניתי שכן. גם היום, כשאני בטוחה במומחיותי, בניסיון שלי – אני עדיין יכולה להרגיש אשמה ולעיתים גם מבוישת.

בעיקר אם בקבוצה יש העדרויות רבות.

אני יודעת שאלה שלא מגיעים יש להם סיבות טובות מאד שלא לבוא, הכוללות תחרות על הזמן, שלא לדבר על אירועים שונים שמחייבים שלא להגיע לקבוצה ולהישאר בבית (ילד חולה או אירוע חשוב אחר). כל המשתתפים הם אנשי מקצוע, מנחים גם הם, ונוהגים לדווח על אי הגעה צפויה או איחור.

ובכל זאת אני מרגישה אשמה. אולי זה בגלל העובדה שלא שמרתי על הגבולות – מספיק? אולי הייתי מבינה מידי? ואולי מה שקורה הוא לא מספיק טוב?

עניין האשמה מטופל על ידי גישת הגשטלט, גם עניין הבושה, אבל לא עליהן רציתי לדבר עכשיו.

כן רציתי לומר שרגש כזה, קשור לסוציאליזציה שלי, ולמנגנון הגנה/התנגדות/קשר (מחק את המיותר) שנקרא retroflection, שעיקרו במקרה הזה כרוך בעודף לקיחת אחריות ומכאן להאשמה עצמית (לו הייתי מנחה טובה יותר, אף אחד לא היה נעדר, למשל, וכו').

בעיקרון אני חושבת שבאופן כזה אני בולמת את עצמי, ונושאת צלב מיותר.

ואני גם לא מכירה כמעט מנחה/יועץ/ת ארגוני/ת – שלא סובל/ת מזה, שלא נשחק/ת מזה.

וכך, המנגנון הטוב והרצוי של לקיחת אחריות על תהליכים ואנשים בקבוצה – הופך מתוך ההקצנה – למנגנון לא יעיל.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות למשתתפי הקבוצה המיוחדת הזאת, אנשים עם שכל, רגש, ולב גדולים, על שנה טובה של עבודה משותפת ושאלות של עומק וכבוד (כמו השאלה הנ"ל).

במיוחד אני רוצה להודות לאנשי הקבוצה על האומץ להיות מה שהם וגם להכניס שינויים בחייהם המקצועיים ובכלל.

היה נהדר!

לא אשכח אתכם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: