Archive for יוני, 2013

העלמות חוזרת

יוני 12, 2013

יש לה עיניים שחורות ושיערה גולש צבע לא ברור. היא לובשת חולצה מהודרת, ורגליה נטועות בכפכפי בריאות. אני מדריכה, היא מודרכת. מדברות:

היא מסכימה איתי שיש לה נטיה להיעלם. וזה מקשה על הלקוחות שלה.
אני שואלת: האם יש להיעלמות שלך פונקציה חיובית?
היא אומרת: כן, time out, סוג של מנוחה…
אני שואלת: ויש מחירים?
היא אומרת: כן, אני חושבת שיש כאלה שנפגעים.

אני חושבת לעצמי, שכמה שאני יודעת שזאת לא הבעיה שלי, גם אני נפגעת במשהו מההיעלמויות האלה. אני גם יודעת שתמיד אחכה לה, אחפש אותה.

היא לקוחה מיוחדת עבורי.

ולי יש הזדמנות למודלינג: אני לא נעלמת.

שברי ילדות, כנס באוניברסיטת חיפה

יוני 11, 2013

נסעתי עם בן זוגי לכנס, היום.
הוא דור ראשון, אני שני.

חברתי יונה אמרה שככה אנחנו שומרים על איכות הזוגיות (סרטים, קונצרטים, כנסים). אני מסכימה איתה.

המצפור היה מלא חלקית. מעט ניצולי שואה, סטודנטים, חוקרים.

בעיקר הרגשתי שהשואה הולכת ונכנסת לפרקי ההיסטוריה. פחות ניצולים חיים (מתי מעט ישארו ב-2020), השורדים של השורדים, אלה שהיו ילדים. הרבה יותר חוקרים. ההפתעה הייתה שמגוון הלומדים השתנה, וביניהם ילידי הארץ, עדות למיניהם, יהודים וערבים. עולם משתנה.

מושגים חדשים כמו: זהויות שבורות.
עמותות שלא הכרתי.
איש אחד, פנסיונר, שהיה עובד סוציאלי בעברו, וגם ידיד של אבי. אותו הכרתי.
וגם ד"ר מרים ריק, שהייתה מתרגלת שלי, ועבדה בשכר עד גיל שמונים (ככה אמרה לי), ובהתנדבות אחר כך, עוזבת עכשיו את האוניברסיטה – ויוצאת באוטובוס לביתה.

עולמות התחברו.

חברתי לרגע, חסון נורה (Hasoon Nura)

יוני 6, 2013

בקניון, אחרי השחייה, חיפשתי ספר, וחשתי ברעב. השחייה היטיבה, ריעננה והרעיבה. דוכנה של האישה הדרוזית שאני קונה אצלה מידי פעם לפה בלבנה – היה ריק. קניתי ספרים, וכשיצאתי – ראיתי אותה, מגיעה עם חפציה, עומדת להתחיל את היום.

שאלתי: מתי אפשר יהיה לקנות?
אמרה: אני ישים את הדברים. אחר כך תקני.
אמרתי: אני אחכה, יש לי זמן. עכשיו אני כבר נהנית מרגעים של זמן.

ישבתי ליד השולחנות הריקים וחיכיתי. פתחתי את הספר החדש בעמוד הראשון וקראתי עמודים ספורים. התבוננתי מסביב בחלונות הראווה של החנויות המנומנמות, וראיתי את הזבניות מגיעות ופותחות, מחזירות את המצב לקדמותו. בעשר בבוקר כבר יהיה הרבה יותר מלא.

הרגשתי את ריח הפיתה, וקמתי. היא בדיוק הפכה אותה לצד השני.

שאלה: מה לשים?
אמרתי: לבנה.
אמרה: לימון?
אמרתי: הוא מבקבוק, נכון? – אז לא.
אמרה: לא, מהגינה שלי.

עוד הוסיפה גם שמן זית וגם טאבולה, גלגה ונתנה לי.

הוצאתי שטר של חמישים, אמרה: אין לך עודף ?

אמרתי – לא. אלך לפרוט.
אמרה: לא, תשבי, תאכלי, זה חם, אני לא מפחדת עליך.

ישבתי, אכלתי. בינתיים מכרה עוד שתי לאפות, ואני פניתי לחנות הספרים וביקשתי לפרוט כסף.

חזרתי אליה ואמרתי: את עובדת קשה?!
אמרה: בבית גם, אחר כך באים הנכדים, ואוכלים. עשיתי מטבח בחוץ. אכלו אתמול ככה ממולאים, עלי גפן. כמה עשיתי.

דמיינתי את עץ התאנה בחצר, אולי גם עץ רימונים. הרחתי את הכרמל.

אמרתי: כל הכבוד, את סבתא טובה.
אמרה: בת כמה את? אני חושבת שאנחנו אותו דבר.
אמרתי 66.
אמרה: בת כמה אני?

לא ידעתי מה להגיד. אמרתי: 67.

אמרה: יותר.
אמרתי: 70.
אמרה: פחות.
אמרתי: 69?
אמרה:, לא, שישים ושמונה.

ואחר כך התגלגלה לה שיחה על ילדיה שבגרו, על נישואיה בגיל צעיר מאד, על זה שהיא סבתא לנינים, על הילדים המוצלחים שלה "יש להם שכל", שעובדים בבנק ועל נכדה שבדיוק קיבלה קידום, על שעזבתי את חיפה, ועל שהיא באה כל יום מעוספיא או דלית אל כרמל, לעבודה שלה.

לבסוף, ממש לבסוף, אמרה לי בהתלהבות: תבואי בשבת. נתנה לי את שמה. הרגשתי שאנחנו חברות.

שאלתי את עצמי – מתי שכחנו אנחנו את נימוסי הכנסת האורחים. מיד התגעגעתי לכפרה ולימים ההם שהיינו משוטטים בסמטאות ואנשים יכולים היו להיכנס הביתה ולבוא כל אימת שבא להם.

בקומה השמינית, שבה נמצא ביתי, סגרתי את הדלת על מנעול, הוצאתי את המחשב, והתחלתי לעבוד.

זקני השבט ועינוגים אחרים

יוני 1, 2013

הפעם עליתי צפונה כדי לחגוג עם רחל גרץ סולניק המחותנת שלי, את יום הולדתה השבעים.
החגיגה נערכה בבית ביתי וחתני.

וכך, עם סיום המפגש עם הסטודנטים שלי בראשון, נסעתי הביתה, החלפתי מילה עם בן זוגי ויצאנו לדרך. כשהגענו הייתה השעה כמעט 19:00, ובני המשפחה המבוגרים כבר ישבו ליד השולחן שהתחיל להיות מועמס בכל טוב הארץ והגליל במיוחד. התבוננתי רגע לפני שהרמנו כוסית, והבנתי שאני בעצם נוכחת בפגישת מחזור של בני גילי פחות או יותר (גם לבן זוגי מלאו כבר שבעים). הרבה שיער לבן, הישגים שהושגו, כשלונות שזוכרים או שנדחקו לקרן זווית, וגם התבוננות אחרת בהישג הכי גדול – המשפחה.

לצורך הקינוח, עלינו אל הגג, שנבנה כמרפסת נהדרת שכוכבים תלויים לראשה, וגגות בתים צנועי קומה וצמרות עצים – מסביב. עינוגי השולחן המתוקים שהוגשו שם, נכרכו באיסורים, וכך נותרו צלחות מהססות במיוחד לגבי המנות האחרונות. החלטתי לטעום בכל זאת. לא מנה הגונה, אבל גם זה היה לברכה נקודתית.

עופות לילה נעו. רק מי שיושב על הגג הגלילי, מבין את החויה. היה קריר.

בלילה נסענו ללון באחוזת שולמית. מקום בן 4 חדרי אירוח. שביתות הנשק עם הסורים נחתמו שם, עם תום מלחמת השחרור, ובאלבום ישן שהראה לנו מואיס, בן המקום ומנהלו, נראו אנשים במדים משונים, ביניהם משה דיין, חותמים על ההסכמים. הארץ הייתה ראשונית ושוממת, אורות חצור לא נראו, כי עדיין לא הוקמה.

היום בצהרים, משיצאנו בדרכנו הביתה, שלחנו מבטים אחרונים אל שדות התירס הירוקים, אל המטעים, וטעם הדובדנים עדיין בפינו.

שמתי לב שוב, שלכל גיל יש את השמחות שלו. לי היה נעים לראות את בני המשפחה סביב השולחן, את הנכדים העוסקים בעניינים, את ה"מחזור" הכמעט הומוגני מבחינת גיל, ואת הנופים שפעם עשיתי ברגל, והפעם חלפתי על פניהם במכונית.

פעמיים לקחנו במכונית, בטרמפ, אנשים צעירים, אחד יצא לעבודתו מעמיעד לקיאקים של כפר בלום, והאחר יצא משדה נחמיה למחנים. על כתפי שניהם נחו תרמילים כבדים. התרמילים שלנו, קטנים וקלים יותר – היו בבגאז' וכמעט שלא על הכתפיים. ככה זה, כל גיל, משקלו ומטלותיו.