Archive for יולי, 2013

סופו של פרויקט רוזי: הדברים שנאמרו על ידי במועדון שלנו

יולי 20, 2013

אתמול התקיים המועדון הספרותי שלנו.
להלן הדברים שאמרתי – במלואם.

הקדמה: בשבוע האחרון קראתי את המינגווי (חתול בגשם) ואת טולסטוי (סונטת קרויצר). בהשוואה אם אפשר – לא מדובר כאן על ספרות גבוהה, והסופר גם לא מתיימר. אפשר אולי לומר שמדובר כאן על תערובת של ז'אנרים:
א. רומן פיקרסקי, שבו הגיבור לפעמים איש דחוי, סוג של נווד (בא מהמילה הספרדית: Picaro), בורח ממשהו או יוצא לחפש הגשמה של משאלה, ונתקל בכל מיני הרפתקאות (היה נפוץ באירופה במאה ה-17,18, ולאחר מכן בארה"ב כולל הסיפורים של מארק טווין).
ב. רומן נישואין שבו הגיבורה יכולה להתחתן עם מי שהיא בוחרת גם אם הוא חורג ממוסכמות (ג'ין אוסטין בגאווה ודעה קדומה למשל)
ג. גם סוג של קומדיה רומנטית ואפילו קצת בלשית.

בגדול אפשר לומר שהספר עוסק באהבה, סובלנות וקבלה. אפשר גם לומר שהספר עוסק בתשובה לשאלה: האם אדם יכול באמת להשתנות או לשנות את התנהגותו, ובאילו אמצעים.

הסיפור פשוט: רווק בן 39 מחפש רעיה, ומכין עבור זה שאלון של 16 עמודים.

הוא מוצא אותה. בדרך מלאת מהמורות, הנובעות מאופיו ואישיותו השונים מאלה המקובלים בסביבה. הוא מנסח לעצמו שאלון, ופרויקט (כי ככה הוא עובד, על פרויקטים) – ויוצא לדרך.
כמו במקרים רבים, מה שחשוב הוא לא מהות המוצר, אלא מה שקורה לו בדרך, בתהליך, שמאפשר לו בסופו של דבר קשר עם מי שבאופן מובהק לא מגלה את ההתאמה שהשאלון מחפש. לסיפור הזה הולך ונשזר סיפור אחר, בלשי-גנטי, של מציאת האבא של רוזי, שנמשך גם כשהיא כבר מרימה ידיים – עד לסופו.

הסופר:
גרהם סימסיון, חי באוסטרליה, נולד בניוזילנד, ב-1956, מבלה את חופשותיו בצרפת, בבית שרכש שם. יש לו תואר שני בכלכלה, שלישי מאוניברסיטת מלבורן, שימש כיועץ למערכות מידע. נשוי, אב לשניים. כתב תסריטים, סיפורים קצרים וזהו רומן ראשון שרצה להיות תסריט וסרט, חמש שנים לפני שהפך לספר.

על אספרגר, מהזוית החיובית:
זוכה פרס נובל בכלכלה, ורנון סמית', אמר בראיון עיתונאי, שתסמונת האספרגר שלו משפרת את יכולתו להגיע לתגליות מדעיות.
האספים (השם שבו הם מוזכרים בספר), הם כשרוניים בהבחנה בפרטים ובעלי זיכרון מצוין. הם עובדים בדרך מובנית, יש כללים וחוקים לכל דבר, יש תשוקה וחתירה לפרטים, לכן בידוק התוכנה בקרב בעלי תסמונת אספרגר – יכול היה להפוך לסוג של טרנד.
בשנים האחרונות, הם נחקרים רבות. סגנון קבלת החלטות שלהם חוקרני, ובוחן את הסביבה בצורה קפדנית (מחקר בטכניון, שהתפרסם ב- Brain and Cognition).

בספר מוזכרת חברה דנית (עמ' 20). ואכן קיימת חברה בשם Specialstern , שהבעלים שלה החליט למצות את היתרונות של האספרגר והקים חברה שמציעה שרותי בדיקת תוכנה, בקרת איכות ודאטה, והיא מובילה בתחומה. יש לה סניפים באיסלנד, סקוטלנד, שווייץ ואוסטריה, והמודל העסקי שלה נלמד בהרווארד (http://dk.specialisterne.com/en/).
חברה דומה, רווחית פחות, נפתחה ע"י זוג ישראלים משיקגו, וייצברג, שהבינו שהבן שלהם יקבל טיפול יותר טוב בחו"ל. הם מספרים למשל, שבהתחלה האנשים ישבו לבד, ואחר כך הם נתבקשו לשתף בתקלות שמצאו, לפחות אדם אחד ואז חל שינוי: נוצרה מערכת יחסים מצוינת. הם העבירו את השולחנות לאמצע וכיום – יושבים סביבם (http://aspiritech.org/).

יש מודלים אחרים, כמו של אסתר צבר (http://aqa.co.il/), שמכשיר את האנשים, משלב ומוציא אותם לחברות אחרות.

והנה מה שיש לדון, גיבור הספר, להגיד על אספרגר: "מסקנת הביניים שהעליתי הייתה שמרבית התסמינים אינם אלא ואריאציות פשוטות בתפקוד המח האנושי, אשר נוכסו ללא הצדקה על ידי הרפואה, מכיוון שלא תאמו את הנורמות החברתיות – נורמות חברתיות מלאכותיות – המשקפות את התצורות האנושיות הנפוצות ביותר, ולא את הטווח המלא" (עמ' 14). בזה הוא בעצם מחזיר אותנו לויכוח הקבוע בפסיכולוגיה מה נורמאלי ומה לא, מי קובע ומתי. בזמנים שונים כידוע לנו – תופעה מסוימת נחשבת להפרעה ולהיפך.

שגיאות חברתיות:
המונח "שגיאות חברתיות", שמופיע בספר, נפוץ מאד בשיח מטפלים על אוטיזם והפרעות בתקשורת. מדובר על קושי בעיבוד מידע בסיטואציות חברתיות, שדורשות הפעלת כישורים חברתיים בו זמנית כגון: גם קשב וערנות חברתית, גם הדדיות, גם פתרון בעיות, גם חשיבה ופעולה משותפת, קשב משותף, שיתוף הזולת ובעיקר הבנה של מחשבות, רגשות וזווית ראייה של הזולת.

שתיים מהשגיאות החברתיות של דון:
א. דג הפוטית (סול): הדיקנית אומרת לדון שלא עבר מבחינה טכנית שום עברה, אבל אם מישהו היה בא ומספר לה על האירוע עם דג הפוטית והסטודנט, היא הייתה יודעת שהוא ה"איש שעשוי לפעול באופן לא קונוונציונלי בהסתברות גבוהה ביותר". היא הייתה רוצה שיפעל באופן קונוונציונלי יותר.
ב. שגיאה חברתית נוראית, בעיני: המקרה שבו דון בא למקום העבודה של רוזי ואומר לה שהוא שוקל מחדש את הצעתה ליחסי מין, וזאת בנוכחות סטפן, הפרטנר שלה לעבודה ואולי אחרים..

על בחירת בן זוג (ד"ר גידי רובינשטיין):
ארבע תיאוריות עיקריות מנסות לנבא ולהסביר את הבחירה:
א. התיאוריה הפסיכואנליטית שמדברת על מניעים לא מודעים שקשורים ליחס להורים. בספר יש מינימום מידע שמאפשר ללכת עם זה.
ב. תיאורית השלמת הצרכים שטוענת שאחרי שאנשים מסננים את בני הזוג השונים מהם ברמת השכלה, מעמד חברתי, מוצא, דת, תרבות וגיל – הם מחפשים את אלה שמשלימים אותם, כלומר – אחרים. נראה לי שזה המקרה שלנו.
ג. תיאורית הדמיון שטוענת שאנשים נמשכים לדומים להם כמעט בכל, ותיאוריה זו זכתה גם לתמיכה העובדתית הגדולה ביותר.
ד. תיאורית התהליך והפילטרים טוענת שהמפתח להבנת הגורמים המעורבים בתהליך הוא מעקב אחרי התהליכים המקרבים את בני הזוג זה לזה יכול להתאים גם לסיפור שלנו.

פסיכולוג בשם לרסן, מצא שיש תשע אמונות לא רציונאליות שפוגמות ביצירת קשר עם בן זוג, ביניהן תפיסת "האחד והיחיד", שגורסת שאהבה איננה מספיקה לקיים קשר לאורך זמן וצריך שותף מושלם. על האמונה הזו מתבסס כנראה דון, הגיבור שלנו.

הספר:
1. בן 32 פרקים, פחות מ-10 עמודים בממוצע לפרק. האריזה שלו זהה לזו שבחו"ל, צוירה ע"י מאייר בשם צ'ונג.
2. שבועיים אחרי שיצא, הודפסה מהדורה נוספת. זוכה לפופולאריות בארץ ובעולם, הופץ ביותר משלושים ארצות. אולי בגלל ש:
• ספרים מהז'אנר הזה – על אנשים שיש להם אתגרים מיוחדים – והם מנצחים, מתגברים על קושי – מדברים אל ציבור הקוראים (מעולם לא הבטחתי לך, או הבן דוד הקרוב: מקרה המוזר של הכלב בשעת הלילה).
• אולי בגלל שהוא מספר לנו על שינויים שנערכים מרצון, נותן תקווה (בסופו של דבר דון קונה בסוף הספר – צדפות, ועושה אותן במיקרו – וזה נפלא, מדבר בצורה חדשה עם הסטודנט הסיני המעתיק, משנה את הלבוש שלו והתסרוקת, הספר שלו, האופטיקאי, מזמין את רוזי בסצנה כמתוך הסרט היץ', פונה לג'ין ב"שלום, ג'ין" ולא ב"שלומות" (מוריד גינונים בלתי קונבנציונליים) ואילו ג'ין משנה גם הוא התנהגות) .
• אולי בגלל שאנחנו עושים שגיאות חברתיות, גם אם במידה קטנה יותר
• אולי בגלל שלמדנו פרק בהילכות איסוף DNA, וחיפוש אחרי זהות.
• בגלל עליית בתפוצת האספרגר היום בעולם.
• שיטות מיון ואבחון יותר טובות
– בגלל עליית גיל ההורים וגם מספר ההפריות (יש יותר מקרים אצל נשים שילדו אחרי הפריה)
– שפעת בהריון ואפילו כימיקלים
– חיסונים
– סל ההטבות

3. ייתכן שהספר עונה לשאיפה של אנשים להיות מקובלים, להגיע להישגים חברתיים ואחרים ולא לעשות צחוק מעצמם בחברה.

הספר פותח ב"ייתכן שמצאתי את הפתרון ל"בעיית הרעיה". בדומה לפריצות דרך רבות, התשובה הייתה מובנת מאליה". הגיבור שלנו מחפש אם כן, אהבה. הפסקה השנייה מכניסה אותנו לעולם המיוחד של איש הכללים שלנו, דון, גנטיקאי, דרך ההופעה של "בעית ניקוי השירותים". הפתרון נמצא ע"י המנקה האחת והיחידה בעלת החצאית הקצרה, שג'ין הציע. מכאן יהיה לנו עניין בהפרשות הגוף.

הגיבורים:
1. דון טילמן:
א. גבוה, ספורטיבי, דומה לגרגורי פק ב"אל תיגע בזמיר" (233), אינטליגנטי, מעמד גבוה יחסית, הכנסה טובה, ו- ניסיון מינימאלי במערכות יחסים עם גברים וגם עם נשים (בעבר היו לו קשרים עם אחותו שנפטרה ועם דפני שכנתו שחלתה במחלת האלצהיימר ועימה שמר על קשרים עד שהצטרפה לבעלה בבית אבות), לא המשיך פגישה לדייט שני, ולא קיים יחסי מין. מגע פיזי היה קשה לו. בסוף הספר נחגוג לו 40.
ב. ברקע שלו: אבא שהיה בעל חנות חומרי בניין, אח צעיר אחד שיירש את העסק, ואם דואגת שלא יצאה מהמיטה שנה אחרי שהבת נפטרה.
ג. הוא פרופסור שחי במלבורן, מדען מהטובים בעולם בתחום הגנטיקה, מומחה לשחמת הכבד שמשקה לשוכרה עכברים, לובש בגדים שממהרים להתייבש ומחפש אישה.
ד. כמדען הוא בוחר להשתמש בשאלון, שלא מקדם אותו לשום מקום, אבל מרגיע אותו כנראה והופך לחלק מפרויקט הרעיה שלו (עד עמוד 46 הוא מעביר את השאלון לכ-300 נשים).
ה. אפשר למקם אותו על הרצף האוטיסטי, עם תסמונת אספרגר, שאיננו מודע לה, ושגורמת לו לעשות שגיאות חברתיות. התסמונת מתחילה להתבהר מההתחלה המצחיקה למדי, סביב הבנית המציאות למשל דרך זמן ומספרים, עיסוק בפרטים וסוג הזיכרון:
• הוא מקציב 94 דקות לניקיון השירותים שלו ומסתבך סביב הבקשה להיענות להרצאה בנושא, ובתכנון אופציות (פחות שינה או דחייה של הניקיון בשבוע ועוד).
• אנחנו מגלים שג'ין קיבל אותו לפוסט דוקטורט, שישים ושמונה יום אחרי שהתמנה לראש המחלקה לפסיכולוגיה.
• לכל אחד מימי השבוע יש את המזון שלו, באופן כזה, נדרש ממנו עומס קוגניטיבי מועט ( עמ' 62). הוא יודע מה הוא קונה איפה ומתי, רק בסוף הספר הוא משאיר מקום להפתעות.
• כשהוא יוצא להרצאה בתחום, עפ"י בקשת ג'ין, חברו, למרות שהוא לא יודע הרבה על אנשים שנמצאים בתחום של הקשת האוטיסטית (עמ' 14), שאיננה בתוך ההתמחות שלו. הוא מחשב את זמן הנסיעה ב-12 דקות, ומוסיף עוד 3 להעלאת המחשב. הוא מגיע כמתוכנן ב-18:57, אחרי שהכניס את אווה המנקה לדירתו 27 דקות קודם לכן.
ו. בענייני חוויות:
• עד שהוא מכיר את רוזי – חוויית חייו היא ביקור במוזיאון המדע בניו יורק. בתוך שנה – הוא מצרף שלוש חויות נוספות:
– ערב הכנת הקוקטלים, והוא כבר לא בטוח מי מהם הוא במקום הראשון.
– ריקוד עם רוזי, אחרי שביאנקה, היחידה שעברה את השאלון ועל רגליה דרך – עוזבת.
– ארוחת הלובסטר עם רוזי, שההיתה אחת הארוחות המהנות בחייו (עמ' 250).
ז. הוא יוצר אנטגוניזם מבלי שהוא מבין, כולל בהרצאה, כשהוא נותן רשות דיבור ל"האישה השמנה " ואחר כך מתקן ל"האישה בעלת עודף משקל – מאחור". או למשל שימוש שלו במילה "אספים", קיצור לאספרברגרים, מילה שהיא בשימוש של אנשי המקצוע, אבל לא בנוכחות הלוקים בתסמונת. או יחסו לקווין, סטודנט שנתפס מעתיק. או יחסו לסטודנט אחר ש"מרפא בכח האמונה" ושלדו של דג הפוטית (עמ' 94).
ח. נראה לי שגם כשאנחנו צוחקים לדברים שדון עושה, אנחנו גם מגלים אמפטיה. כמו הריקוד עם השלד, או בניסיון להבין את התנוחות בספר שג'ין נתן לו.
ט. נראה לנו שדון מתאהב ברוזי מיידית, גם אם חסרה לו היכולת להגדיר את מה שקורה לו במילה התאהבות. הוא מבין שתגובותיו בנויות על אינסטינקט יותר מאשר על הגיון (עמ' 82), כשהוא מתחיל בפרויקט האבא. באודיטוריום מלא סטודנטים הוא אומר לרוזי בטלפון: "גם את מוצאת חן בעיני" וזוכה למחיאות כפיים (עמ' 83). הוא מתגעגע אליה, אך "מתגבר" בעזרת הרציו (ערב המסיבה במועדון הגולף). מתגלה כבר-מן/מלצר מעולה, וכלמדן מושלם.
י. אחת המסקנות שלו על עצמו מבניית השאלון: הוא חיפש מישהי שתוכל לקבל אותו, ולא כדי למצוא אישה (עמ' 250). המסקנה הזאת – סיימה עבורו את פרויקט הרעיה…
יא. שוב הוכחה ללמדנות שלו: לא רק התמחות מהירה כדי להיענות לבקשה להרצות על אספרגר, או להבין קונצרטים, אלא צפייה בכל הסרטים שרוזי ציינה: קזבלנקה, הגשרים של מחוז מדיסון, כשהארי פגש את סאלי, רומן בלתי נשכח, אל תיגע בזמיר והאדמה הגדולה (גרגורי פק).
יב. הולך מכות עם פיל, בעל העיניים הכחולות… אביה של רוזי.
יג. מגלה התייחסות ביקורתית לג'ין שעד אז קיבל אותו באופן שלם: "כישוריו היו תקפים בתחום מוגבל, והוא לא היטיב להשתמש בהם לטובת האינטרסים שלו ושל משפחתו". ואפילו הוסיף: "ברור לי שאתה דומה לי. זאת הסיבה שאתה ידידי הטוב ביותר" ( עמ' 265).
יד. ביום ההולדת הארבעים שלו הוא מתכנן מסיבה קטנה ורוצה להציע לרוזי את עצמו החדש, רק כדי להגיע שוב אל מי שהוא, כשברקע חבריו ג'ין וקלאודיה וכן בני משפחתו (7 נקודות בעמ' 286). למחרת בבוקר – הוא סוחב את הז'קט שלו מחסר הבית שלקח אותו, רק כדי להסתבך ולבסוף גם לעשות את הצעדים הדרושים להתחתן. לא לפני נסיעה לדיסני בשלשה.
טו. בסופו של דבר הוא אומר שאחרי פרויקט הרעיה, ופרויקט דון, הסתיים גם פרויקט רוזי.
2. החברים והמאמנים:
א. ג'ין:
• בן 56, ידיד, פסיכולוג, שהכיר כשעבדו במחלקה לגנטיקה, וקיים "טקסי ידידות" (מונח של דון) שונים דרכם התיידד דון עם קלאודיה.
• קודם באופן שגוי ולצרכי תדמית (לפי דון) לתפקיד ראש מחלקה לפסיכולוגיה.
• מכור למין ונהנתן: הפרויקט שלו – לשכב עם נשים ממספר רב ככל האפשר ממדינות שונות. מתעניין במשיכה מינית בין אנשים, המושפעת ממטען גנטי. אוהב יין ויש לו אוסף עצום של יינות מסודר לפי אזור ובציר.
• משמש גם כסוג של מורה לדון, למשל דרך מתן הספר על תנוחות מיניות, שדון מנסה לתרגל…
• הוא ורעייתו מגדלים את יוג'יני ואת קארל אחיה למחצה בן ה-16.
• הוא מתכוון להציל את דון מהדיקאנית, להציע שפרויקט הרעיה הוא של החוג לפסיכולוגיה – להגיד שדון חשב שההצעה אושרה.
ב. קלאודיה:
• פסיכולוגית קלינית, ובשלנית מעולה, רעייתו של ג'ין, מטפלת בדון באופן לא רשמי, כולל סיוע בבעיית הרעיה, מקבלת על עצמה את תפקיד החונכת-מאמנת האולטימטיבית. היא מקבלת את דון כמות שהוא, מקשיבה, זמינה, קוראת לדברים בשם, מציעה. מאפיינת אותה ראייה חיובית. אם הייתי צריכה לומר לאיזה זרם היא שייכת, הייתי אומרת שהיא שייכת לזרם של הפסיכולוגיה חיובית. ואולי CBT. מנסה לעשות את דון מודע יותר, מתרגמת לו את מה שקורה לו ומכלילה את זה עבורו, למשל, סביב המילה "רגש":
– אומרת למשל שטוב שהוא מרגיש שרוזי מקבלת אותו כמו שהוא (עמ' 144), בזמן שדון עצמו מתרעם על הדגשת ה"מרגיש", כיוון שרגשות משבשים את תחושת הרווחה שלו שלו.
– בע"מ 116, היא אומרת: "זה מצוין, דון… שאתה חושב על רגשותיה.."
– שואלת את דון אם התסמינים של האספרגר מזכירים לו מישהו והוא מזהה חבר אחר, מהמחלקה לפיזיקה, לא את עצמו.
– מציעה לו "פסטיבל סרטים", לראות סרטים על מערכות יחסים בין גבר לאישה (חלף עם הרוח, היץ', יומנה של בריג'יט ג'ונס, הרומן שלי עם אנני, אהבה זה כל הסיפור, חיזור גורלי).
• מכירה לדון את אליזבת, הממושקפת בעלת "דעות מוצקות" מאד, שלא מאחרת לפגישות, אבל נעלמה במהלך ניסוי הגלידה (עמ' 13) בעניין היכולת להבחין או לא להבחין בין טעמי הגלידה.
• עוקבת אחרי הקשר עם רוזי והשינויים שחלים בו:
– עזרה לך לבחור את הצעיף?
– אתה מתכנן לפגוש את רוזי שוב (עמ' 240)?
– אומרת לו שחווית ניו-יורק עם כל התקשורת החברתית שאינו מורגל בה, בנוסף לתקשורת עם רוזי – שיפרה את כישוריו באופן דרמטי (פסיכולוגיה חיובית).
– עובדת עם דון על תרחישים לגבי מערכות יחסים. אומרת לו שלא ישתמש בשפת מחשבים (כשל, שגיאה) – עדיף לדבר בשפה אחרת ולוקח שנים ללמוד אותה (מחמיאה לדון). מדריכה אותו "לשנות את עצמך כדי לענות על ציפיות של מישהו אחר זה לא בהכרח רעיון טוב. אתה עלול לחוש ממורמר… אם אתה באמת אוהב מישהו… אתה חייב להיות מוכן לקבל אותו כמו שהוא. אולי אתה מקווה שיום אחד יתעורר ויעשה את השינויים מסיבותיו שלו".
3. רוזי:
א. ההפך הגמור ממה שהוא מחפש: מעשנת, מאחרת, שומרת על תזונה בריאה. איבדה את אימה כשהייתה בת 10. אביה הוא פיל, בעל מכון כושר. היא רואה בו אב חורג, והוא רואה בה בת אמיתית.
ב. היא עובדת כמוזגת בבר שנקרא "המרקיז מקווינסברי", בר להומואים. בנוסף להיותה דוקטורנטית. בסוף הספר היא תהפוך לסטודנטית לרפואה, מקצוע שדחתה קודם לכן.
ג. מופיעה לראשונה בעמ' 47, המלצה של ג'ין היעיל. שיער אדמוני. מרכיבה משקפיים עם מסגרת עבה, לבשה חולצת טריקו שחורה, ארוכה וקרועה, חגורה שחורה עם שרשראות מתכת, עגילי מתכת ותליון מסקרן. לא תואמת את ציפיותיו של דון מאשת אקדמיה. על ההופעה שלה ב"לה גאברוש", בערב שנקבע לפגישה שלהם, אמר שהיא מהממת.
ד. אימה הלכה ל"סיבוב קניות של גנים במסיבת הסיום שלה בפקולטה לרפואה", וכך היא נולדה.
ה. ביחסים עם דון – היא זו שמבטאת רגשות, ומעמידה אותו בפניהם. למשל: רגע לפני עזיבת ניו יורק – הוא מציע לה, כמו בתפריט, לבחור תנוחה שמתאימה לו, והוא עוד עונה לשאלה ומספר שזה אכן מג'ין והיא משלחת אותו מבולבל, ועד לבכי שלה כשהיא קוראת את הגשרים של מחוז מדיסון – שמדבר על אהבה מאוחרת, מפוספסת.
ו. היא לומדת אותו, מתאהבת בו וכואב לה הניסוח שלו במילים: "אני לא מושפע רגשית מסיפורי אהבה… איני מתוכנת לתגובה בזאת". היא מחזירה לו על שאלתו אם שקלה אותו כבן זוג: "בטח.. למעט העובדה שאין לך מושג על התנהגות בחברה, שהחיים שלך מנוהלים ע"י לוח מחיק, ושאתה לא מסוגל להרגיש אהבה – אתה מושלם". לבסוף, כמובן מגיע הרגע שהיא רואה בו את המושלם שלה.

כמה מילים על השדה שבו חיפשו את אביה של רוזי :
ברשימה שיצר דון היו 63 זכרים, מתוכם 19 לא לבנים, שזה מותיר 44 גברים שהיו במסיבה שלדעת רוזי אימה התעברה בה – 3 נפסלו, ו- 41 היו מועמדים לתפקיד אבא. ג'ין לא הופיע ברשימה, כיוון שלא הופיע בתמונה – הוא היה הצלם, לא למד במחזור הזה, היה המתרגל בגנטיקה (עמ' 241). חלק מהם הופיעו במסיבה שנערכה במועדון הגולף, שהיא סיפור בפני עצמו – שבה נוגבו כוסות של מועמדים רבים. במהלך הסיפור מתגלים אנשים שונים (וטכניקות שונות לאיסוף DNA). בסופו של דבר הספר מתכנס לשני מועמדים ג'ין ופיל. פיל הוא כנראה האבא (נבדקה החולצה המוכתמת בדם) אם כי ללא ג'ין לא היה מתקיים הקשר, ודון היה ממשיך לאכול לובסטרים עד היום, בכל יום שלישי.

כשהספר מסתיים דון עובד במחלקה לגנטיקה באוניברסיטת קולומביה, רוזי לומדת שנה ראשונה רפואה. הוא תורם מרחוק לפרויקט המחקר של סיימון לפבר שהתעקש על זה כתנאי למימון, ואילו דון רואה בזה צורה של תגמול מוסרי על שהשתמש בציוד האוניברסיטאי לצורך פרויקט אבא.
הם נשואים רשמית, גרים בוויליאמסבורג, לא רחוק מבית הזוג אסלר, שאותם הם מבקרים באופן קבוע, והם שוקלים להתרבות.
פעם בשבוע דון הולך לטיפול אצל דייב, החבר שדון רכש בניו יורק, במשחק בייסבול, שמביא איתו לפגישות השבועיות – חברים נוספים, כולם אוהדי היאנקיז. והוא סוג של "מטפל".

ספר מלא תקווה!

החתול המת של המינגווי – במפגש גיל הזהב

יולי 19, 2013

מפגש שני.
אני שוב מתייצבת, בהתנדבות, בחדרה של המארחת בבית הדיור המוגן. החברים כבר שם. חלקם לא היו במפגש הראשון. אחת עזבה.

היום אנחנו משוחחים על שני סיפורים של המינגווי:

האחד: הסיפור שלו בן ששת המילים (For sale: babies shoes never worn)
השני: חתול בגשם.

השיחה קולחת. אנחנו מתחילים בסיפור בן ששת המילים. מה קרה שם? מה קרה לתינוק? האם הוא חי? האם יש לו רגליים?
חלק מהרעיונות – לא היו עולים בדעתי – כמו למשל השאלה – האם יש לו רגליים? נשארים עם עניין לא סגור, ואני לומדת שוב את כוחה של הקבוצה.

עוברים לסיפור השני: האישה מחפשת חום. על זה יש הסכמה. יש גם הסכמה על הניכור והזרות, על שהמינגווי אוהב את האירופאים יותר מאשר את האמריקאים.

אבל, אין הסכמה על החתול. קודם כל הוא מופיע בשלל של מילים: חתול, חתלתולה, חתלתול, חתולה. המינגווי לא טועה. הוא חושב על כל מילה. מה הוא רוצה שנחשוב כשהוא משנה את מינו של החתול בכל עמוד ובכל כמה שורות?

אנחנו מנסים לגלות את החלקים הביוגרפיים שמתגלים בסיפור, אנחנו מנסים לכתוב סוף אחר לסיפור. בעצם זה מה שהמינגווי היה רוצה: שיהיה מקום לדעה אחרת, שנפעיל את הדימיון, שנמציא, שנהיה פרטנרים לסיפור שלו.

אנחנו יוצאים עם עניין לא סגור נוסף: האם החתול שנמסר לגיבורת הסיפור הוא חי או מת?

עבורי – עד לאותו מפגש היה החתול חי, מהמפגש הזה – אני כבר לא בטוחה שהוא אכן חי.

מזמינה לכאן אחרים שקראו את הסיפור הקצר – להביע את דעתם: חי או מת?

נעלבת? – באמת? – ומה אפשר לעשות עם זה עכשיו?

יולי 19, 2013

אי אפשר לעבוד עם אנשים בלי להיעלב מידי פעם, אני אומרת לנועצת שלי, שחושבת שזה לא מקצועי.

אבל, מסתבר שמול הלקוח שלה יש רשימה ארוכה של נעלבים.

כלומר, העלבה היא חלק מהסגנון שלו.

ברגע שזה ברור – וברגע שהיועצת לא תופסת את עצמה מעל לאנושי – אפשר להתחיל לעבוד עם הנועץ ולהיות מקצועית.

אפשר למשל להגיד לו:
אני רוצה לרגע להיות פחות מקצועית ויותר אישית – ולספר לך מה אני מרגישה עכשיו…
או:
לשתוק רגע, להניח שתי רגליים על הרצפה, להרגיש נינוחה בכסא, ולשאול: אתה יכול להגיד יותר על מה שאמרת עכשיו?
או:
לקום, להגיד: אני חייבת לצאת לרגע, אשוב בעוד שתי דקות. לחזור אחרי שרותים או מים או הליכה, ולדבר על מה הדבר שדרש הפסקונת קצרה כזאת.

וכמובן שיש עוד אופציות רבות, כולן מסתובבות סביב מה שנקרא בגשטלט – שימוש בעצמי ככלי לשינוי (use of self).

לסיכום:
את, היועצת – אדם, וככזאת את עלולה להיעלב.
לך, כיועצת יש שליטה מסוימת על המצב – את יכולה לבחור מה לעשות עם זה, ואיפה להציב את הגבול. יש לך יכולת להתערב כדי לשנות את המצב ובעיקר להעלות את המודעות של הלקוח למה שקורה במערכת היחסים שלכם ושלו עם אחרים.
המותרות שאין לך – להתעלם ממשהו שהלקוח שלך עושה באופן קבוע, שפוגע בשותפי התפקיד שלו.

וזה מה שעושה את המקצועיות.

עונת המלפפונים בעיצומה ותינוקות נשכחים במכוניות

יולי 15, 2013

חברים נוסעים לחו"ל, יוצאים לחופשה או מתכננים אותה. היום אמרה לי המצילה בבריכה שגם היא מתכוונת לצאת מהארץ באוגוסט. לא ברור מי נשאר, אבל אני אחת מהן: לא מתכננת שום תנועה לכיוון שדות תעופה עמוסים, מטוסים שמגישים אוכל סינטטי ומצופפים אותי.

המקום היחיד שהייתי אולי נוסעת אליו הוא סקנדינביה. יכול להיות שיורד שם גשם, אולי קריר ונעים.
אבל אני כאן, ממשיכה להכין את החומר על פרויקט רוזי, כשהמאורר מכוון היטב. אני מתעמלת ושוחה יותר בתנאים הכי ממוזגים שיש, ותופסת עצלנות שכוללת ימים של מנוחת צהרים – אם רק אפשר.

ויש גם שעות לנכדים, שהולכים וגדלים, ומתחילים בתהליכי החיול. אחד מהם ליויתי למיון חובלים בתל השומר, את האחרת אלווה מחרתיים.

ובתוך כל המלפפונים והחום והעצלנות, מעציבה אותי מאד השכחה של תינוקות במכוניות נעולות. כמעט לא מובן. וצריך להקים קול זעקה: מסוכן לשכוח, מסוכן להיות מפוזר, מסוכן לשנות תפקיד ושגרת יום.

פיזור דעת בשילוב העובדה שלכל משפחה שתי מכוניות, ילדים שקטים, והרבה משימות. ואפשר כנראה לצפות למקרה הבא. לצערי.

מצפה 5, יפה קליין פרנק

יולי 10, 2013

היום התקיימה הפגישה החודשית של קבוצת הכותבים. למדנו יחד ב-2004, ואנחנו ממשיכים ונפגשים מאז סיום הלימודים ב- 2006, פעם בחודש. אין מחסירין אפילו חודש אחד, אלא אם כן ממש כלו כל הקיצין. הפעם בביתם של אפי קליין חבר הקבוצה, ורעייתו סטלה. שניהם גמלאים, בעלי משפחה, אוהבי תרבות ואדם.

כרגיל, במפגשים מהסוג הזה: אוכלים ממטעמי הבית, מקריאים סיפורים שכתבנו, מקבלים ביקורות חיוביות ושליליות.

ואז הגיעה ההפתעה, אפשר לומר – הקינוח: אפי הוציא ספרים שערך ואייר, ונתן לכל אחת מהכותבות ספר עם הקדשה אישית עליה עמל מהבוקר. את העטיפה עיצבה ביתו, שירי קליין סומברג. מרגש הפרויקט המשפחתי הזה. בשבע השנים שאנחנו נפגשים, למד אפי עריכה, והיה מקריא מסיפורי אימו, בנוסף לסיפורים שלו. באמצעות הסיפורים אפשר היה לחזור לאחור לימים שהיה מעט מאד, אבל הייתה הרבה שמחה ותקווה, גם אם כאבי הגוף או הנפש לא פסחו על אף אחד. היו שם, בסיפורים, הרבה רצון טוב, הרבה יום-יום פשוט ולעיתים דל, רצון לעזור לזולת וטבע: "כל מי שגר בתל אביב בשנים האלו ואחר כך יכול למצוא את עצמו", נכתב על הכריכה.

ולי יש להוסיף ולומר: אפי קליין, אתה חבר טוב, אבל קודם כל בן נפלא לאימך! מלוא ההערכה שלי – לך ולפועלך. אני בטוחה שאימך, יושבת שם למעלה, ומרוצה. מאד מרוצה.

אשתו של ג'ון

יולי 8, 2013

אשתו של ג'ון קרי חולה. מצבה התייצב אם כי עדיין לא ברור. ג'ון לידה והצדדים בחלק של המזרח התיכון הבוער פחות – יכולים לנוח, לנשום לרווחה. תמיד קורה משהו שמשנה את התמונה. ובינתיים – שום דבר לא יתחדש כאן בענייני השלום. חבל עליה. חבל עלינו.

חפש את האישה.

שני משפטים מדהימים בבוקר אחד

יולי 6, 2013

אני עדיין מנומנת, זהו הזמן הטוב ביותר לכתיבה: שעת בוקר מוקדמת ובן זוגי ישן.

פתחתי את הספר, מיתרי הלב, ובאחד העמודים צדו עיני את הביטוי: דמעות בגודל בוטן… חשבתי על דמעות שלי, כשהיו, והן לא היו אף פעם גדולות מצנוברים, או גריסי פנינה. אתמול, בברית המילה, התינוק בכה, אבל לא רק התינוק. עיני האימא והסבתא, ועיניים נוספות – לא נשארו יבשות. רק התינוק לא מחה את הדמעות של עצמו. לא הספקתי לראות את גודלן. בכלל בטקסי ברית מילה אני משתדלת לעמוד רחוק, ובכל פעם תוהה מחדש איך אנחנו עושים את זה.. הנכדים שלי נימולו בבית או בבית חולים, תמיד בקרב קהל קטנטן בלבד, ובמקרים שנכחתי – עמדתי רחוק ככל שניתן.

אחר כך פתחתי את המחשב הנישא. קוני, חברתי האמריקאית, מפניקס שבאריזונה (המדינה שאיכלה באש רק לפני זמן קצר 19 כבאים) שלחה לי מייל. מעין כרטיס ברכה שבו היה כתוב: אני מעמידה פנים בכל יום שאני נורמלית. אהבתי את המשפט. אני מעמידה פנים . אני מעמידה פנים שהחיים שלנו נורמליים כאן, וגם אני. אבל אתמול, בדרך לברית המילה, כשנסעתי לאלעזר שבגוש עציון, שאלתי את עצמי אם אכן אנחנו וגם אני – נורמליים. נוכחות ערבית דלה בלבד הורגשה בדרך. אנשים רכבו על אופניהם וטרקטרוניהם, והעצים היו ירוקים ויפים. גגות אדומים ליוו בתים חדשים (עברו יותר משלושים שנה מאז הייתי מעבר לקו הירוק, כשהייתי חניכה בפו"ם חיל הים). חשבתי לעצמי – עד מתי תמשך השלווה? האם יבוא הקץ על כל היופי הזה? עכשיו שהעולם הערבי משנה צורה – מה יקרה פה בעתיד הרחוק? זכרתי את מלחמת השחרור ואת מותם של אנשי כפר עציון.
התמדתי בשקט שלי. נהגתי הביתה, כשבן זוגי ישן לצידי. הכל נראה כל כך נורמלי.

יועצים ארגוניים כמהגרים

יולי 1, 2013

יועצים חווים סוג של הגירה. לא יודעים את השפה. היא כמעט עברית, אבל המושגים המשתרבבים פנימה מקשים להבין. טעויות הן רק עניין מצופה… זכורה לי חוויה אישית, מהימים שהתחלתי לשרת בחיל הים. אחד הביטויים הראשונים ששמעתי, היה: "הוא נתן לו בוש". המשמעות הייתה שהוא נתן לו חופש. הרגשתי בטוחה למדי כשאמרתי את המשפט, אבל אהה, אמרתי Bush, והדרך הנכונה לבטא את המשפט הייתה Bosh. הצחוק של כולם מסביב לימד אותי שאני מדברת את השפה החיל הימית כמו מהגרת… (בוש היה החבל שבאמצעותו נקשרת הספינה לרציף).

הכל חדש למי שנכנסים לארגון – סדר הדברים, ומה חשוב יותר ומה חשוב פחות – והמנהגים…

יועצים ארגוניים חיצוניים מרבים להיכנס ולצאת בארגונים. ההתחלה יכולה להיות קשה. חוכמת ההגירה מצטברת לאט. לומדים להיות זהירים. לומדים לשאול שאלות. לומדים להשתמש בזהות של מהגר – להפקת תועלת מהמצב. לומדים לבנות מפות שעוזרות בתהליך ההגירה לכל ארגון. לומדים למי לפנות ולמי אין לפנות כדי למצוא את הדרך.

היו ימים שעבדתי בכמה מפעלים שמייצרים מוצרי פלסטיק, וגם כאן היו שונויות: במקום אחד היה זה הקלנדר, במקום שני האקסטרודר. ופחות או יותר מדובר באותה מכונה שמייצרת פלסטיק. כמובן שהמפעלים היו שונים בכל. בהרכב ההנהלה, בהרכב העובדים, ביחס לעובדים, בתרבות שהתפתחה. כך גם לגבי מפעלים בקיבוצים שגם בהם הרביתי לעבוד. מה שהיה נכון בארגון אחד היה ממש לא נכון בארגון אחר.

משותף לכולם הוא הרגע המיוחד שבו מבינים שלא מבינים.

אדווין נוויס היה אומר שיועצים ארגוניים שהם בעצמם מהגרים או בנים למהגרים מבינים טוב יותר את ההוויה הזאת.

כששמעתי אותו, הרגשתי שיש לי חוזק שלא לומדים בשום מקום. והייתי גאה בדרך הקשה שעשו הורי בדרכם מפולין לאיטליה, ומאיטליה לישראל. התחלתי להשתמש בה, בזכרונות שלי מאותם הימים.

היום אני חושבת שכולנו מהגרים. וגם אני, שעיקר עיסוקי היום הוא במתן סופרויז'ן – מהגרת לי מפגישה לפגישה. ובעצם למדתי את המלאכה היטב, ואני נותנת עצות, לאלה שנשארים בפנים: עוזרת להם לראות מזוית אחרת.

מהגרת בכיף. יודעת שמה שרואים מפה לא רואים משם.