החתול המת של המינגווי – במפגש גיל הזהב

מפגש שני.
אני שוב מתייצבת, בהתנדבות, בחדרה של המארחת בבית הדיור המוגן. החברים כבר שם. חלקם לא היו במפגש הראשון. אחת עזבה.

היום אנחנו משוחחים על שני סיפורים של המינגווי:

האחד: הסיפור שלו בן ששת המילים (For sale: babies shoes never worn)
השני: חתול בגשם.

השיחה קולחת. אנחנו מתחילים בסיפור בן ששת המילים. מה קרה שם? מה קרה לתינוק? האם הוא חי? האם יש לו רגליים?
חלק מהרעיונות – לא היו עולים בדעתי – כמו למשל השאלה – האם יש לו רגליים? נשארים עם עניין לא סגור, ואני לומדת שוב את כוחה של הקבוצה.

עוברים לסיפור השני: האישה מחפשת חום. על זה יש הסכמה. יש גם הסכמה על הניכור והזרות, על שהמינגווי אוהב את האירופאים יותר מאשר את האמריקאים.

אבל, אין הסכמה על החתול. קודם כל הוא מופיע בשלל של מילים: חתול, חתלתולה, חתלתול, חתולה. המינגווי לא טועה. הוא חושב על כל מילה. מה הוא רוצה שנחשוב כשהוא משנה את מינו של החתול בכל עמוד ובכל כמה שורות?

אנחנו מנסים לגלות את החלקים הביוגרפיים שמתגלים בסיפור, אנחנו מנסים לכתוב סוף אחר לסיפור. בעצם זה מה שהמינגווי היה רוצה: שיהיה מקום לדעה אחרת, שנפעיל את הדימיון, שנמציא, שנהיה פרטנרים לסיפור שלו.

אנחנו יוצאים עם עניין לא סגור נוסף: האם החתול שנמסר לגיבורת הסיפור הוא חי או מת?

עבורי – עד לאותו מפגש היה החתול חי, מהמפגש הזה – אני כבר לא בטוחה שהוא אכן חי.

מזמינה לכאן אחרים שקראו את הסיפור הקצר – להביע את דעתם: חי או מת?