Archive for אוגוסט, 2013

ברכות לשנה החדשה

אוגוסט 31, 2013

אני מאחלת לעצמי ולבני המשפחה שלי – קודם כל בריאות. כמו אנשים רבים שהתבגרו ועברו את החמישים והשישים – אני מבינה כמה זה חשוב. אני גם מקווה שאוכל ונוכל להמשיך ולטוות חלומות וכן להגשים אותם.

את בני עמי בפרט וארצי בכלל – אני מברכת בשנה של הומאניות, שלום, שיתוף פעולה יצירתי בין החלקים השונים שחיים על האדמה הזאת שגבולותיה לא ברורים. אני מברכת אותנו בסובלנות ובחיים טובים בין תת הקבוצות שמאכלסות אותנו, בלי שנאה שאני מתקשה לקבל בין חילוניים לחרדים, בין ערבים ליהודים, בין עדות, מיעוטים וכו'.

את העולם אני מברכת ביציבות, שובע, שלום ואמירת לא לאלימות, יצירתיות ורפואה טובה לכל.

נשמע בלתי אפשרי? אני יודעת. אני לא תמימה.

זה מה שאני מברכת ומצפה שחלק מזה יתגשם.

כשמופאסן ברקע

אוגוסט 16, 2013

העושר האנושי מתגלה בקלות, כשמופאסן ברקע. מששבתי מהקבוצה אני עדיין הוגה במה שהיה.

בואטל עורר זכרונות אצל שתיים לפחות, זכרונות אישיים. האחת הייתה כהת עור וקראו לה בשמה ולתוספת הוסיפו "כושית". גם הורי בעלה לא ממש רצו בה. היא, ממש כמו חברתו של אנטואן הייתה שחורה מידי לטעמם. והיא נולדה באירופה. אבל היא כנראה נשאה לבעלה למרות זאת.

אצל אחרת התעורר זכרון של זוג מאוהב שלא יכול היה להינשא. נראה לי שהיה זה סיפור משפחתי של אחרי השואה. בחור פוגש בחורה, בדיעבד מסתבר שהם אח ואחות, וסופו של דבר בבית חולים לחולי נפש, לשם הועברה האחות. גם זה יכול להיות תוצר של נסיבות קשות ואהבה מטורפת, בלתי אפשרית ונכזבת.

אני מקשיבה לחבורה. מבקשת מהאנשים לדמיין איך היה נראה הסיפור כציור. והם מציירים בדמיונם. האחת רואה חלונות, מתוך החלונות יוצאים פרצופים. כולם מתבוננים באישה יוצאת הדופן. אני רואה את מופסן רושם את סיפורו בפחם שחור ורק התוכים והאישה צבעוניים. אף אחד מהגיבורים לא קיבל ממנו טיפת צבע.

אט אט הופכת קבוצת הקריאה למשהו נוסף. קבוצה היא הרי קבוצה, היא הרי קבוצה.

מאבא בואטל של מופאסן ועד לאמנון לוי של היום

אוגוסט 16, 2013

לאבא בואטל, אנטואן, היו ארבעה עשר ילדים והוא פירנס אותם. לכן, לדבריו, עסק בעבודות קשות, מזוהמות ובזויות: ניקוי תעלות, גריפת ביבים וכו'.

מבט נוסף מלמד שהוא זבל היום, מפני הוריו התנגדו לנישואיו. מעשה שהיה כך היה: הוא היה חייל, שרת בלה האבר, ואהב לטייל בשעות פנויות על הרציף של תגרני העופות, שהיו צבעוניים מאד: התוכים על צבעיהם משכו אותו. גי דה מופאסאן מתאר את העופות בצורה דקדקנית, ואת הגיבור עצמו כמשתוקק לחזור ולשוב למקום, ממש באופן כפייתי.

וכך, האיש הלא מיוחד הזה, מצא משהו שייחד אותו: אהבת המקום, הצבעוניות, הזרות, החיים. יום אחד, כשהתבונן על תוכי אחד שהיה מתפיח את נוצותיו, משתחווה ומזדקף – ראה דלת של בית קפה נפתחת ומתוכו יוצאת כושית צעירה אחת, שראשה עטוף בצעיף אדום, לטאטא את הרחבה שלפני. וגם היא ראתה לפתע את החייל, הסתנוורה ממדיו, עמדה מולו והמטאטא בידיה כאילו היא מגישה לו את הנשק. והתוכי עמד והמשיך להשתחוות, עד שהחייל הנבוך התעשת והסתלק לאט שלא יראה כנסוג.

מאותו רגע, המשיך החייל לבוא, ולהתפעם משפתיה הכהות ושיניה הלבנות, והכושית הייתה יוצאת אליו, וגם הוא התחיל להיכנס פנימה ושמע שהיא מדברת צרפתית כאחד האדם. משראה שדעותיה כדעות בנות הארץ והיא גם בעד חסכנות, עבודה, דת ומנהגים – אהב אותה, חשק בה וביקש לשאתה לאישה, בתנאי שהוריה יסכימו לקשר כי הוא לעולם לא ימרה את פיהם. היא רקדה משמחה וגילתה לו שיש לה ירושה קטנה שהשאירה לה מוכרת הצדפות שאספה אותה לביתה אחרי שרב חובל השאיר אותה על הרציף (הוא מצא אותה בבטן הספינה שעות אחרי שהפליגה בניו יורק והיא בת 6).

בביקורו בבית, סיפר להוריו שהיא שחורה כמו גלימתו של הכומר, והם כמובן חששו מאד אבל הסכימו שיביא אותה לביתם והם ישוחחו איתה ויחליטו. וכך היה.

ומכאן, מתוארת השתלשלות עניינים שסופה יכול היה להיות מצופה. בהומור רב מתאר גי דה מופאסן איך הצעירה מתהדרת בלבושה הצבעוני "עד שנראתה כאילו התקשטה בדגלים לכבוד איזה חג לאומי", והיא מפחידה כבר מתחילת המסע איכרים, ילדים ובסופו של דבר את ההורים. ולא עוזרים המטעמים שהיא מכינה במטבח, ותגובות הרואים ושבים, ואנשי הכפר מפחידים את ההורים שנמלטים חזרה אל ביתם וכבר ניתן גזר הדין: היא שחורה מידי.

מאז, מספר אנטואן, לא היה לו עניין בשום דבר והתחיל גורף זבל. ואף שנישא ואף שנולדו לו ארבעה עשר ילדים, הוא זוכר את הכושית ההיא ש"די היה שהביטה הייתי חש כאילו אני יוצא מכלי מרוב אושר".

האם אנטואן נושא עונש שהשית על עצמו?

עם הסיפור הזה אבוא היום לקבוצה שאני מנחה לדיור המוגן, ואני חושבת גם על תיאור היופי המדהים והמסנוור של התוכים בעיני הגיבור וגם בעיני הקונים הפוטנציאליים ועל בחירת בני זוג אפורים ולא צבעוניים.

אני חושבת על הסטריאוטיפים שלנו, על אלה המוכרים יותר כמו אלה נגד נשים או עדות או מאמינים בדתות ועד לסטריאוטיפים עדינים יותר שמתגנבים אלינו בלי כל כוונה ומודעות, אלה שמוטבעים בנו מעצם היותנו. אני חושבת על העונשים שהחברה האנושית סובלת מהם כתוצאה מזה ועל כך שאין לנו אפשרות מעשית להימנע מהתכונות של עצמנו, אלה שמולידות את התפיסה הזו.

וכך, מעבר לניתוח הסיפור, ותאור חיי מופאסן, אני מתכוונת לעסוק בסטריאוטיפים. בקטבים. זו תוכנית היום.

חושבת עליך, לקוחתי

אוגוסט 3, 2013

הפגישה:
יושבת מולך בקפטריה הריקה. שעת הבוקר מצוינת לעבודה שלנו. בעוד שלוש שעות ואולי פחות, יתחיל המקום להתמלא באוכלים. אבל עכשיו ריק, ומידי פעם נכנסת ויוצאת עובדת הניקיון הצעירה שאנו מצליחות להתעלם ממנה, כאילו הייתה רעש רקע לבן.

אחת השאלות שבאת איתן היום היא שאלת היחסים עם המנהלת. אני מספרת לך על מאמר שכתבה מפקדת שלי בעבר, טליה נפתלי. הוא נקרא "ניהול כלפי מעלה, משימה קשה אך אפשרית". דאגתי להוציא אותו לאור אחרי מותה, בחוברת לבנה שנקראת "חלום הפיס הארגוני", על שם אחד המאמרים.

אני שמחה שאני נזכרת בזה שגם אני ניהלתי אותה, ככל שיכולתי. לעיתים זה הצליח והמצאתי פרויקט חדש לגמרי בחיל (מקצ"ב) שהפך לפרויקט צה"לי גדול יותר בשיתוף חברים יועצים (כנפיים), ולפעמים זה ממש לא הצליח. אבל עכשיו, לא זה הנושא. השאלה היא האם ואיך את מנהלת אותה. את החוברת שהוצאה לזכרה והמאמר, אביא לך בפגישה הבאה.

עובדת הניקיון שואלת אם אנחנו רוצות קפה. את משיבה בחיוב, אני שואלת כמה סוכר יש בפנים והיא משיבה שרק מעט. ההל – נפלא. לא זוכרת מתי שתיתי קפה כזה.

היום:
שבת, ואני חושבת עליך, בביתי, מול הטלביזיה, והמחשב הנישא על רגלי, חוזה במצו, שמספקת בדרך כלל רקע טוב לחיים ולעבודה. על המסך מולי גבר מתנועע לבד בריקוד, גלימה שחורה על גופו. הוא מוריד את חלקה העליון וחושף כתפיים שריריות, ועכשיו הוא מוריד את השאר ונותר כמעט ערום. אני שואלת את עצמי אם זה עוזר לי, או שאולי כדאי לכבות, ואז הוא לוקח גלימה אחרת – אפורה ורוקד עימה. אני אוהבת ריקוד. בודקת, ורואה שזו הפקה מחודשת של "בלו ליידי" מאת הכוריאוגרפית קרולין קרלסון. המוזיקה של רנה אוברי. הגרסה המקורית הועלתה ב-1983, הנוכחית מ- 2010. מחיאות כפיים ברקע. הרקדן חוזר לבוש בשמלה שהחלק העליון שלה בז – והחלק התחתון תכול, וקד לקהל. ייתכן שעכשיו אוכל לחזור לכתיבה. אבל קודם מתחברת לאינטרנט ורואה שהיא מהחשובות בכוריאוגרפים, גדולה ממני בשלוש שנים, תוי פנים נורדיים ובלונד אסוף, חיתה בארה"ב ועכשיו בצרפת, הופיעה בארץ. כבר לא מופיעה אבל מנהלת את הרקדנים שלה וללא ספק – הם מנהלים אותה. אחר כך אני מחפשת את רנה אוברי, המוזיקאי הצרפתי, ומגלה שהוא צעיר ממני בעשר שנים ושהלחין יצירות רבות של קרולין. הם בוודאי השפיעו זה על זה. אנשים שעובדים יחד משפיעים. האם הוא ניהל אותה או שאולי היא ניהלה אותו? ואיך הרקדנים והמוזיקאים השפיעו זה על זה וגם על קלרוליין ורנה? אני אוהבת להכיר אנשים חדשים, לפעמים זה נעשה דרך המסך.

אני חוזרת אל החוברת ואל המאמר. מה אני אוהבת בו?

נקודה ראשונה: את ההתיחסות אל הבוס כאל משאב. נקודת מוצא מצוינת, שלפעמים ננקטת באופן לא מודע ולדעתי – כדאי שתהיה יותר מודעת.
נקודה שנייה: הזכרת נקודת העיוורון שלנו, שרואה בבוס יותר מאדם ומייחסת לו כוחות שאין לו ואילו את כוחותינו כמתובננים – היא מקטינה.
נקודה שלישית: את ראיית הבוס כלקוח, מה שמעורר אולי דחייה רגעית, אבל במחשבה שנייה – יכולה להועיל.

הדברים הללו נסמכים על דברים שכתב פיטר דרוקר (Managing your Boss, 1977 ), והם בהחלט רלוונטיים היום.

מחכה לפגישתנו הבאה… ולוגמת מהתה קממומיל שלי.

בינתיים רוצה לידע: לצפוניים שרוצים ללמוד גשטלט איתי, מחכה קורס באורנים, לאנשי מקצוע מעולם החינוך. אתם מוזמנים:

http://www.oranim.ac.il/sites/heb/academic-units/advanced-studies-faculty/kidum/career/gashtalt/pages/default.aspx