העושר האנושי מתגלה בקלות, כשמופאסן ברקע. מששבתי מהקבוצה אני עדיין הוגה במה שהיה.
בואטל עורר זכרונות אצל שתיים לפחות, זכרונות אישיים. האחת הייתה כהת עור וקראו לה בשמה ולתוספת הוסיפו "כושית". גם הורי בעלה לא ממש רצו בה. היא, ממש כמו חברתו של אנטואן הייתה שחורה מידי לטעמם. והיא נולדה באירופה. אבל היא כנראה נשאה לבעלה למרות זאת.
אצל אחרת התעורר זכרון של זוג מאוהב שלא יכול היה להינשא. נראה לי שהיה זה סיפור משפחתי של אחרי השואה. בחור פוגש בחורה, בדיעבד מסתבר שהם אח ואחות, וסופו של דבר בבית חולים לחולי נפש, לשם הועברה האחות. גם זה יכול להיות תוצר של נסיבות קשות ואהבה מטורפת, בלתי אפשרית ונכזבת.
אני מקשיבה לחבורה. מבקשת מהאנשים לדמיין איך היה נראה הסיפור כציור. והם מציירים בדמיונם. האחת רואה חלונות, מתוך החלונות יוצאים פרצופים. כולם מתבוננים באישה יוצאת הדופן. אני רואה את מופסן רושם את סיפורו בפחם שחור ורק התוכים והאישה צבעוניים. אף אחד מהגיבורים לא קיבל ממנו טיפת צבע.
אט אט הופכת קבוצת הקריאה למשהו נוסף. קבוצה היא הרי קבוצה, היא הרי קבוצה.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה