מאבא בואטל של מופאסן ועד לאמנון לוי של היום

לאבא בואטל, אנטואן, היו ארבעה עשר ילדים והוא פירנס אותם. לכן, לדבריו, עסק בעבודות קשות, מזוהמות ובזויות: ניקוי תעלות, גריפת ביבים וכו'.

מבט נוסף מלמד שהוא זבל היום, מפני הוריו התנגדו לנישואיו. מעשה שהיה כך היה: הוא היה חייל, שרת בלה האבר, ואהב לטייל בשעות פנויות על הרציף של תגרני העופות, שהיו צבעוניים מאד: התוכים על צבעיהם משכו אותו. גי דה מופאסאן מתאר את העופות בצורה דקדקנית, ואת הגיבור עצמו כמשתוקק לחזור ולשוב למקום, ממש באופן כפייתי.

וכך, האיש הלא מיוחד הזה, מצא משהו שייחד אותו: אהבת המקום, הצבעוניות, הזרות, החיים. יום אחד, כשהתבונן על תוכי אחד שהיה מתפיח את נוצותיו, משתחווה ומזדקף – ראה דלת של בית קפה נפתחת ומתוכו יוצאת כושית צעירה אחת, שראשה עטוף בצעיף אדום, לטאטא את הרחבה שלפני. וגם היא ראתה לפתע את החייל, הסתנוורה ממדיו, עמדה מולו והמטאטא בידיה כאילו היא מגישה לו את הנשק. והתוכי עמד והמשיך להשתחוות, עד שהחייל הנבוך התעשת והסתלק לאט שלא יראה כנסוג.

מאותו רגע, המשיך החייל לבוא, ולהתפעם משפתיה הכהות ושיניה הלבנות, והכושית הייתה יוצאת אליו, וגם הוא התחיל להיכנס פנימה ושמע שהיא מדברת צרפתית כאחד האדם. משראה שדעותיה כדעות בנות הארץ והיא גם בעד חסכנות, עבודה, דת ומנהגים – אהב אותה, חשק בה וביקש לשאתה לאישה, בתנאי שהוריה יסכימו לקשר כי הוא לעולם לא ימרה את פיהם. היא רקדה משמחה וגילתה לו שיש לה ירושה קטנה שהשאירה לה מוכרת הצדפות שאספה אותה לביתה אחרי שרב חובל השאיר אותה על הרציף (הוא מצא אותה בבטן הספינה שעות אחרי שהפליגה בניו יורק והיא בת 6).

בביקורו בבית, סיפר להוריו שהיא שחורה כמו גלימתו של הכומר, והם כמובן חששו מאד אבל הסכימו שיביא אותה לביתם והם ישוחחו איתה ויחליטו. וכך היה.

ומכאן, מתוארת השתלשלות עניינים שסופה יכול היה להיות מצופה. בהומור רב מתאר גי דה מופאסן איך הצעירה מתהדרת בלבושה הצבעוני "עד שנראתה כאילו התקשטה בדגלים לכבוד איזה חג לאומי", והיא מפחידה כבר מתחילת המסע איכרים, ילדים ובסופו של דבר את ההורים. ולא עוזרים המטעמים שהיא מכינה במטבח, ותגובות הרואים ושבים, ואנשי הכפר מפחידים את ההורים שנמלטים חזרה אל ביתם וכבר ניתן גזר הדין: היא שחורה מידי.

מאז, מספר אנטואן, לא היה לו עניין בשום דבר והתחיל גורף זבל. ואף שנישא ואף שנולדו לו ארבעה עשר ילדים, הוא זוכר את הכושית ההיא ש"די היה שהביטה הייתי חש כאילו אני יוצא מכלי מרוב אושר".

האם אנטואן נושא עונש שהשית על עצמו?

עם הסיפור הזה אבוא היום לקבוצה שאני מנחה לדיור המוגן, ואני חושבת גם על תיאור היופי המדהים והמסנוור של התוכים בעיני הגיבור וגם בעיני הקונים הפוטנציאליים ועל בחירת בני זוג אפורים ולא צבעוניים.

אני חושבת על הסטריאוטיפים שלנו, על אלה המוכרים יותר כמו אלה נגד נשים או עדות או מאמינים בדתות ועד לסטריאוטיפים עדינים יותר שמתגנבים אלינו בלי כל כוונה ומודעות, אלה שמוטבעים בנו מעצם היותנו. אני חושבת על העונשים שהחברה האנושית סובלת מהם כתוצאה מזה ועל כך שאין לנו אפשרות מעשית להימנע מהתכונות של עצמנו, אלה שמולידות את התפיסה הזו.

וכך, מעבר לניתוח הסיפור, ותאור חיי מופאסן, אני מתכוונת לעסוק בסטריאוטיפים. בקטבים. זו תוכנית היום.

2 תגובות to “מאבא בואטל של מופאסן ועד לאמנון לוי של היום”

  1. יאיר דקל Says:

    כן, אנחנו שבויים בסטריאוטיפים.

  2. benziv Says:

    וחיים עם זה לרע ולטוב…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: