שאלת ה"למה"?

אני בודקת עבודה של סטודנטית. קשה לה עם העובדה שבגשטלט לא מתעסקים בשאלת ה"למה?".
אני מנסה להסביר פעם נוספת וכותבת שורות רבות בעבודה הסמנריונית שהגישה. אני יודעת שזאת ההזדמנות האחרונה שלה ושלי – לשוחח על זה, הפעם דרך הכתוב.

והנה אני עושה זאת גם כאן.

כותבת אותה סטודנטית שילדים קטנים עוסקים בשאלת הלמה.
נכון. אולי גם כתוצאה מזה שזו מילה שגורה בפינו. ואולי – לא.

במדעי הטבע חשוב מאד לשאול למה. אם ריאקציה כימית מסוימת לא התקיימה כראוי, חשוב לבדוק למה. אפשר אולי למצוא בבדיקות מדויקות שכמות הגופרית שהוכנסה הייתה קטנה מידי או שמא הזדהמה בחומר אחר שהיה קטליזטור לתהליך לא רצוי.

אבל, האם אנחנו יכולים להגיד את זה על בני אדם? על ארגונים? האם אנחנו באמת יודעים מה קרה לעובד שהיה מסור ועכשיו – לא?

או – האם למשל יש תשובה לשאלה למה אני לא מקדישה מספיק זמן לכתיבה?

התשובות שלי או שלכם יכולות להיות רבות, אולי:
אני סובלת מאלם כתיבה.. או לא רוצה מספיק… או לא מוכשרת… או אין לי בעצם מה להגיד… או שהנושא לא מתאים… או שהשותפה שלי לא מעודדת אותי מספיק… או שאני עסוקה מידי בדברים אחרים…

שימו לב שכתבתי רשימה חלקית.

עכשיו, מה אני יכולה לעשות עם אוצר התשובות האפשריות? איך אדע לאן ללכת?

או למשל, אישה צעירה ונאה שרוצה להתחתן – למה היא לא מתחתנת?
וגם כאן התשובות אינסופיות… ובסופו של דבר כיוון שהאופציות רבות כל כך – התשובה לא מתגלית בבהירות.

בגישת הגשטלט מנסים לנתק את המודל הסיבתי מהעבודה, מתוך הנחה שבאמת אנחנו לא יודעים "למה". בגשטלט מעדיפים את ה"מה קורה?" וה"איך קורה?", וכמובן שיש שאלות לגיטימיות נוספות…

כן. עוד משהו.

הסטודנטית קיבלה ציון טוב. היא סטודנטית חושבת.

מזל גדול הוא לא לדעת בדיוק באיזה עולם חיים

חשבתי היום על הפסוק הנ"ל, משירה של ויסלבה שימבורסקה "מזל גדול הוא".
והוא כל כך נכון.

מזל גדול הוא להיות ציפור בלהקה על העץ, ששרה את שירה לפני שקיעת השמש, ולא לדעת באיזה עולם חיים הסורים היום, אם אפשר לקרוא לזה חיים.
מזל גדול הוא להיות חתול בית בניו יורק ולא לדעת אם אכן אמריקה שוקעת או לא.
מזל גדול הוא להיות דג באקווריום ולא לדעת שום דבר על זכויות אדם בסין.
מזל גדול הוא להיות אוגרת בכלוב שבביתה של ביתי בגליל ולא לדעת שום דבר על הקופטים במצרים.
מזל גדול הוא לא לדעת כלום על הילדה בת השמונה שמתה בתימן אחרי "נישואיה" לגבר בן ארבעים.
מזל גדול הוא להיות בודהיסט או יוגיסט ולא לדעת על מעמדה של האישה בהודו.

אבל מה לעשות שאני וגם אתם – יודעים, מעט מכל אלה, אבל יודעים וממשיכים כאילו כל זה נעשה בכוכב אחר.
ולא שאני יודעת מה אני רוצה לעשות עם הידע הזה.
ולכן – אני כותבת כאן.

הרב ברנרד הוך (ברני), בן 80 – ברכות חמות ביותר!

זה היה בשנות השבעים, כשהיכרתי אותך לראשונה, הרב הוך או בשמך המלא – הרב ברני הוך, הרב הרפורמי הראשון שהיכרתי: חייכן תמיד, בבגדים של איש מן הישוב – ללא סממנים דתיים כלשהם, והרבה פתיחות. מקרב ליהדות רבת החסד ומתונה.

ניהלת את "בית הילל", וככזה הקמת את מרתף 10 בבית רוטשילד ויצאת בפרויקטים שונים.
דרכך הגעתי לתנועה הפמיניסטית. בחסות בית הילל נערכו המפגשים הראשונים. אחר כך המשכנו בעצמנו.

כיוון שהייתי כבר אם לשתי בנות קטנות, לא השתתפתי בפעילות החברתית והמוזיקלית שהייתה במועדון הסטודנטים, להוציא פעמים ספורות, אבל היית הרוח החיה, והצעיר בינינו (לא בגיל).

איכשהו תמיד מצאת דרך לסבסד, לתמוך, לעודד כל יציאה חדשה לדרך, האנג'ל של היזמים החברתיים שאנחנו היינו. התומך של פעילות שרוצה ותומכת בשיויון זכויות.

וכך גם היה כשהוקמה תנועת "יש" שגם בה לקחתי חלק, שהביאה רוח חדשה לאגודת הסטודנטים.

מלאו לך שמונים. מזל טוב, ברני!
אולי אצור איתך קשר כשאגיע בפעם הבאה לחיפה ונוכל להרים כוס, אבל אם לא – אז כוס וירטואלית כבר מלאה ומורמת!

ממש בימים אלה שמדברים על רב בכל בי"ס, אני יכולה להגיד – שאתה בהחלט יכול להיות מודל לפרויקט הזה. מה שכל כך הצליח בחיפה, באוניברסיטה – יכול להצליח בכל מקום, רק צריך עוד כמה "ברני"ים.

מצאתי שזה היה הפרויקט האחרון שהיית מעורב בו, אבל ייתכן שיש הרבה יותר:

http://research.haifa.ac.il/~bezavta/index.html

שיהיה בכיף!

ושתהיה לך ולרעייתך יעל – שנה טובה!

ברכות עם טעם טוב וברכות עם טעם הרבה פחות טוב

לקראת השנה החדשה, מתחיל הטלפון לצלצל, או להסתמס והמייל להתמלא.

אני אוהבת את הברכות של אנשים שעברו או עוברים בחיי, ויש לי מהם זכרונות נעימים ומתוקים ואפילו פחות נעימים – חמצמציים במידת מה, אבל נשארנו בקשר. הברכות אז הן בעלות טעם טוב, עבורי. אני מחכה להן, מתגעגעת.

כיוון שאני עצלה משהו ואולי צינית, אני כמעט ולא שולחת, אלא אם כן שולחים לי – ואני חוזרת אליהם. מעטים הם האנשים שאני מברכת אותם בקולי בשנה טובה ואלה הם קרובי משפחתי הגרעינית. ככה זה, התעייפתי. אני מסתפקת בברכה בבלוג זה או בפייסבוק וזה מספיק לי כדי לעבור למצב רוח של חג.

אני עוד זוכרת את כל השנים ההן, שאבא היה מביא לי רשימה של בני משפחה וידידים, לא גדולה במיוחד כי היינו מעטים, ועוד ערימה של כרטיסי ברכה. היינו יושבים ומתאימים את התמונה שעל הכרטיס ואת המילים, ומוסיפים בכתב ידי את הברכה (כי כתבתי יפה, לדברי אבא), ואז מכניסים את הברכה למעטפה קטנה במיוחד, מיוחדת לחג, רושמים בזהירות את הכתובת (לא היה מיקוד) ומדביקים בבול, ושולחים. ולעיתים היה מקצה תיקונים כי אבא שכח מישהו והוא שלח לנו לפני שהגענו אליו, אבל כתובתו של האיש או האישה נכנסו אז לרשימה ובשנה שלאחריה שלחנו שוב ראשונים.

ומה אני לא אוהבת?
אני לא אוהבת את הברכות ששולחים לי המוסדות שלא הכרתי ושלא אכיר, אלה שמנסים למכור משהו דרכי ובמקרה הכי טוב הכניסו אותי לרשימה של אלפי או מאות אנשים והם ממלאים את הרשת. לעיתים אני אחת מעשרות מכותבים שאת רובם אני לא מכירה. על אלה הייתי רוצה לוותר, ממש בכלל. אבל אי אפשר והם מגיעים אלי עוד ועוד.

אלה חסרי הטעם.

שתהיה שנה טובה וברכות מכל האהובים.