לא בכל יום יש לי הזדמנות להסתכל על הדרך שעשיתי, ושנשים אחרות עושות. היום הייתה לי הזדמנות מיוחדת.
בתאטרון של חיפה, בפבזנר 50, הייתה חניה נוחה, עוגיות ועוגות תוצרת בית חיכו מלווים בשתייה קרה וחמה, ואישה עם לב ענק וקול רועם דאגה שכל הטוב הזה יערך בצורה נכונה (לא יודעת את שמה).
מבין אלה שהקימו את התנועה הפמיניסטית, ב-1970 היו שם רק שלוש: מרשה פרידמן, נעמי נמרוד, ואני. שלושתינו עם שיער שיבה, שלושתינו ייצגנו את "הרבע" של נשים מבוגרות ואולי זקנות. אלה שהיו צעירות מאיתנו פעם, גם בהן כבר נכרו סימני הגיל. לשמחתי היו המון צעירות מכל צבעי הקשת של נשים: נכות, אשכנזיות, מזרחיות, ערביות, לסביות, ואחרות. היו גם גברים מועטים, ושמחתי מאד לראות גם אותם.
יום העיון התקיים תוך שהוא מכבד כל דעה, וכל רצון להשמיע קול. לעיתים שמעתי את האקדמיה המהודרת בלשונה – עולה מגרונה של הדוברת, לעיתים את הפשטות של האישה הפחות משכילה. גם המבטאים היו מגוונים: אוקראינה, צרפת, פלסטין. לכולן היה מקום.
והשפה: זו הייתה בנקבה. אני ממש לא רגילה לשמוע שמדברים כך. למדתי משהו חדש. היה נהדר. הארגון קיבל שם חיבה: אישה, במלעיל. והגאווה זרמה.
שמו של המושב הראשון היה: אשה לאשה כמודל ארגוני.
עלו ובאו: שרי אהרוני, איילת אילני, רולא דייב, וראודה מורקוס. את הפנל הנחתה צמרת הרשקו. היה לי מה להגיד. הן שוחחו בגאווה על המבנה הארגוני המיוחד שלהן, חסר ההירארכיה וחסר ההנהלה, על יתרונותיו ועל המחירים שהן משלמות עליו. אני לא קיבלתי בצורה פשוטה את שאמרו, לא התאהבתי באוטופיה. הן דיווחו על זה שמבחינה פורמאלית אין מנהלות, ואני הרי יודעת שבכל זאת יש מנהיגות, כמו שיש גם ארגון לא פורמאלי שהוא צילו של הפורמאלי – וגם שונה ממנו. נשאתי את דברי, ואיכשהו הרגשתי טוב שמשתתפות רבות המשיכו ודיברו אחרי, על מנהיגות לעומת ניהול, על מאבקי כח שקיימים, על השכר שהן מקבלות ועל שעות העבודה הרבות, ועל העניין בקרנות המממנות ועל הצורך להתנתק מהן, ועוד. הרגשתי שהיה שווה לבוא, גם בגלל הערכים שלהן, גם בגלל האמונה שהן ייחודיות כל כך, וגם על שהזדמן לי להשמיע להן את היפוכה של התמונה ולהשפיע. הניסון להכחיד את טבע האדם לגמרי היה משעשע עבורי. הרי בכל פעוטון אפשר לראות את הטבע שלנו… אבל פרוט אשאיר להזדמנות אחרת.
בפנל השני, שעניינו היה פמיניזם בפעולה: מהו פרויקט פמיניסטי? השתתפו: חנה ספרן, חדווה אייל, ריטה חייקין ועוד מישהי שאיבדתי את שמה. את הפנל הנחתה בעדינות ובנדיבות: עולה שתייוי. אי אפשר היה שלא להיכבש בקסמה של ריטה, שעוזבת את אישה לאישה אחרי 10 שנים לטובת התמחות במשפטים, ואת סיפוריה ודבריה על פרויקט המאבק לסחר בנשים. מהממת, מדהימה. והנתונים – קשים. והשאלות – ללא ספור. ומה שיש לעשות – אינסופי. לו הייתי צעירה יותר… הייתי מצטרפת.
אחר כך הייתה הפסקת צהרים, ושוב התכבדנו במעשי ידיהן להתפאר של המשתתפות: כריכים, סלטים, שתיה, עוגות. פינות מיוחדות הוקצו לטבעוניות.
המפגש האחרון עסק בשאלת הרבעים. הרבע מייצג תת מגזר בתוך האוכלוסיה: נכות – ריבוע אחד, מזרחיות – ריבוע אחר וכו'. את החלק הזה הנחתה עמליה סער. נשים עלו ודיברו על איך זה להיות בתוך הרבע שלהן? האם בחרו בו או נולדו אליו? איך הוא קשור לזהותן? האם הוא נראה מיידית (כסא גלגלים) או שהוא חבוי מהעין(מזרחית שלא נראית מזרחית)? האם השימוש שנעשה ברבעים כמפתח לייצוג שויוני – הוא נכון? אולי הוא לא נכון? ואיך זה להיות מוזמנת לדיון מפני שחסר בו הרבע של הלסבית? האם בתוך הנוקשות הזאת יש גמישות ואם כן מהי? ובכלל האם יכולים להיות חמישה רבעים? שישה רבעים? אולי שש שישיות? מה זה השלם? האם אפשר/צריך לבטא אותו?
סה"כ האירוע גרה את החשיבה שלי באופן מיוחד. היה חדשני. העלה שאלות שגם כיועצת ארגונית – אני לא שואלת בחיי היום יום שלי, והפגיש אותי עם חברותי מהעבר שבחרו להישאר בתוך העולם הזה ולהקדיש לו עשרות שנים.
יום העיון הזה – הדגיש את העובדה שעזבתי את העולם הזה 11 שנים אחרי שנחשפתי לו, ב-1981, כשהתגייסתי בפעם השנייה לצה"ל, הפעם כאשת מקצוע.
שמחתי מאד לחזור. יצאתי ממנו כשאני אישה שלמה יותר, ולא ויתרתי על קניית מתנות לבני המשפחה שלי: ספר: "אשה לאשה פמיניסטית – 30 שנות פעילות" ספלים, קלמרים, תיקים: הכל בהדפסים פמיניסטיים מובהקים.
וכבר אני מתגעגעת…
החיים בארגונים 