לוויה כתופעה חברתית

אני מתבוננת במה שהמסך מעביר. מאות אלפים זורמים, כך אומרים. אני רואה את הגלים זעים, במקומות הצפופים. הגל נע ימינה ואחר כך שמאלה או להיפך. ומה יקרה אם מישהו יפול? אני רואה את האיש שרוכב על הגדר ומנסה לסגור אותה.
אני זוכרת את התאוריות על התנהגות המונים, וחושבת שיש כאן דוגמא כזאת. מהתאוריה אני יודעת שאסונות עלולים להגיע. כולם יודעים. מדברים הלוך ושוב על סכנות אפשריות: מרפסת שתקרוס ועוד. יש קטטות והן מצולמות, יש שידורי CNN שמראים את הקטטות ומישהו אומר שם שזה קשור להתנהגות הישראלים בתור.
אני המומה ממה שאני רואה. כבר מזמן לא ראיתי ברגע אמת הפגנת אהבה וצער כזאת, שכולה כמעט גברים. ואני חושבת שהכל כל כך מתאים לאזור שבו אנחנו חיים.

כשאני עוזבת את המכשיר לקראת שינה, אני עוד שומעת דיווח מאיש מד"ה. רבים נפצעו. רובם שוחררו. נושמת בהקלה.

כבר לפנות בוקר ואני עוד חושבת על זה. אין לי ספק שאזכור את הלוויה ימים רבים.