הפרס של אריק אינשטיין

אני מתבוננת בזרי הפרחים הצבעוניים שנדחפים לתוך המכונית שעוד מעט יוצאת לטיול האחרון של אריק בתל אביב, הכיוון הוא בית הקברות שבטרומפלדור. חושבת שלפעמים הפרס מתקבל רק אחרי שמתים. האיש שהתבייש לקבל פרס בחייו, מקבל אותו עכשיו בלי אפשרות לדחות אותו. וכך ממשיכה הטלויזיה לשדר ואני ממשיכה לצפות ועוברת עם המתאבלים לכיכר רבין, וחושבת שאין מקום ראוי מזה לשיר בו שירים. וזה הפרס.

וכמו שקורה לי מידי פעם אני מוצאת את היופי התל-אביבי שמתאסף בספונטניות, מביא גיטרה או מיתרי קול – כל אחד עם הציוד שלו, והאבל לובש צורה של יצירה של אריק, מוארת מפנסי הרחוב והנרות הדולקים.

אריק אינשטיין מספק הזדמנות למסיבה אחרונה, עצובה יוותר, אבל איכותית מאד. ברגעים כאלה אני כל כך מצטערת שעזבתי את תל אביב. איפה בנתניה אוכל לשבת עכשיו בחוץ ולשיר?

אני נשארת בבית שומעת ורואה אריק.

וההתרגשות שלי, והדמעות הן חלק מהפרס.

3 תגובות to “הפרס של אריק אינשטיין”

  1. יוריק Says:

    ישראל היפה (כינוי לסקטור מסויים) מתארגנת נגד המוסיקה המזרחית (כינוי לסקטור מאד פופולרי היום) שזכתה לפרסום אדיר על ידי אייל גולן.

  2. benziv Says:

    אולי. ואולי לא. אולי זה ביטוי לאהבה. לא למחאה.
    .

  3. aida Says:

    רשומה מרגשת .
    מגיע לו פרס כזה של אהבה בשירה , פרחים ודמעות .
    יהי זכרו ברוך !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: