השלב הבא

אני מתעמלת ושוחה בדיור מוגן , אני מתנדבת בדיור מוגן אחר (משען, אפקה). וכך אני פוגשת שם קשישים מנוסים ומאד אוהבי ותאווי חיים, רובם מעל שמונים.

הם המורים הכי טובים שלי לשלב הבא.

היום תפסו את המבט שלי שניים:

האחד מהם, חולה פרקינסון. הולך בדרך כלל עם הליכון. גם היום היה בבריכה עם ההליכון שלו, ולראשונה נוסף גם מטפל מהמזרח הרחוק. התבוננתי בו והוא לא החזיר מבט. אף פעם לא דיברנו גם קודם.  

 

אני מוצאת שאני מדברת עם הנשים, שם בעיקר.

השניה שראיתי, הייתה המורה שלי ליוגה, שעברה ניתוח והגיעה בקלנוע עד לשפת הבריכה. המצילה באה לעזור לה אבל היא ממש הסתדרה לבד.

 

השלב הבא שלי כבר משתקף במראה האנושית שלפני, ללא מילים, ואני שואלת את עצמי, איך אני, כל כך מלאת גאווה, האם אוכל ליהנות או לפחות לקבל את השלב הבא.

לא יודעת. אין לי תשובה.