העוזרים הנאמנים של סטטיסטיקות WordPress.com הכינו דוח שנתי לשנת 2013 עבור בלוג זה.
הנה תקציר:
אולם האופרה בסידני יכול להכיל 2,700 איש. בבלוג הזה ביקרו בערך 16,000 פעמים בשנת 2013. אם הבלוג היה אולם האופרה בסידני, הוא היה מוכר את כל הכרטיסים לבערך 6 הצגות כדי שיצפו בו אותה כמות אנשים.
בצהרי אתמול באתי לאזכרה.
יושבים. כיבוד על השולחן. הבאתי עוגת קוקוס איתי, שיהיה. מעבר לשולחן יושבת אישה. אני מספרת שגרתי בקריית חיים, רחוב נ"ח. היא מספרת שהיא גרה ברחוב נ"ה ברמלה, לא בקריית חיים.
חושבת על המשמעות של שמות רחובות שנקראו בשמות של אותיות עבריות. הייתה עשייה רבה ומעט זמן לכיבודים. מצוקת הדיור נענתה בשיכונים רבים ומהירים, שהדירות בהם קטנות.
מאז עברו מים רבים: היום קוראים לרחוב שגרתי בו, רחוב התקומה. לא שאלתי איך קוראים לרחוב שלה. הרגשתי ששתינו מאותו הכפר.
***
בערב הייתי במועדון הספרותי שלנו. דיברנו על נפשות מתות של גוגול. לא אהבתי את הספר. היה רחוק ממני בשפה, במקום, בקצב ההתרחשויות. את ההנחיה אהבתי מאד. אין כמו הנחיה אינטליגנטית. אולי בזכותה אקרא עוד קצת בהמשך. כרגע הפסקתי כשהמחבר הכניס את ה"יהודון". זה היה די והותר.
***
בהפסקה שוחחנו על תאטרון. סיפרתי שיצאתי מההצגה האחרונה בקאמרי, סיראנו דה בארז'ראק, בגלל חוסר מקום לרגליים. חברים נוספים סיפרו שהם לא הולכים לקאמרי. כנראה שזה לא משפיע במיוחד, כיוון שהאולם מלא. תמהתי מה הקאמרי מפסיד. אולי הוא רק מרוויח.
ושוב הרגשתי שאנחנו מאותו הכפר, זה שנדחס, זה שלא שומרים על נוחותו. זה שלא ממש איכפת ממנו. ולא פחות מזה שמחתי שאנחנו – מתנגדים. ישיבה מכווצת היא לא גזרת גורל. לא מוכרחים.
אתמול ביקרנו בהצגה "סיראנו דה בארז'רק", הצגה מצוינת – אין ספק.
ישבנו ביציע, לצערי, נאלצנו לצאת בהפסקה מחמת קושי למתוח רגליים ולהרגיש בנח. אני מניחה שהמקומות מיועדים לאנשים צעירים, רזים, ובעלי ברכיים ורגליים גמישות. אנחנו בשנות השישים-שבעים, וחשנו את הכסא שמולנו מטריד את ברכנו שלא לדבר על כתפי שכנינו. בנימה הומוריסטית: נותר רק להיצמד זו לזה.
בהפסקה, אחרי שידורים חוזרים מהברך הימנית שלי – נאלצנו לוותר.
עלי לציין שכמעט אותו הדבר קרה ב"אימא קוראז'", סבלנו גם שם, אם כי הצלחנו לחכות לסוף, אבל עם מחיאת הכף הראשונה – עזבנו.
כך כתבנו לשרות לקוחות, היום ואף הוספנו את הסיפא:
לצערי – לא נוכל לראות את ההצגות הבאות שלכם.
ממש בימים אלה, עם מותו של נלסון מנדלה, אני חוזרת לביקור שערכתי ברובן-אילנד, במוזיאון, כשלימדתי גשטלט בקייפטאון (http://www.robben-island.org.za/)
אני זוכרת את קניית הכרטיס, את הכניסה אל הספינה הקטנה המובילה אותי אל הכלא, את הגלים מסביב מתיזים בחוצפה על פני, את הפינגווינים קטני הקומה שנמצאים בכל מקום ואת הסיור שערכתי במקום, נזהרת שלא לדרוך על ביצי עופות דוגרים.
זכורים לי במיוחד :
1. החדר הקטן, התא, שבו שהה נלסון מנדלה 18 שנים מתוך ה-27 שנות הכליאה שלו. פשוט כל כך. שום דבר וכלום בערך, שצריך היה להספיק לו יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. והוא לא נכנע.
2. הסביבה הטבעית הקשה שבה עבדו האסירים, אדמת גיר בוהקת, שהורסת את העיניים, והם חוזרים ועושים עבודה סיזיפית.
3. את המדריך שפניו מחוטטות, שליווה אותנו ודיבר מתוך ידיעה אישית שכן היה אחד האסירים שם.
4. את המדריך האחר, כמעט נער, שדיבר על השואה (ועשה השוואה – לא מקובלת, אבל זה לא ממש חשוב כרגע).
כשיצאתי משם, ידעתי שהביקור היה אחד האירועים החשובים ביותר בחיי, ושהוא חובה לכל מי שמגיע לדרום אפריקה. ניתן היה לעמוד מקרוב על המחיר שמשלמים אנשים שהשויון חשוב להם, והם מוכנים להיאבק עד כלות.
את מנדלה פגשתי רק דרך קריאה והתבוננות בטלויזיה ובסרטים, אבל שם, עמדתי הכי קרוב אליו, ויכולתי להרגיש מעט ממה שחווה.
השויון הוא אתגר בארץ, כאן, וגם בתוכי. אני עצמי מוצאת שאני גולשת מידי פעם למחשבות מפלות ומחזירה את עצמי בתשובה.
נלסון מנדלה הוא אחד מגדולי הדור שלי. אני כל כך שמחה שהייתי שם, במה שהיה תאו וביתו. אני שמחה שראיתי בהצלחתו. את שלו הוא עשה – ושינה את ההיסטוריה.
בשעת צהרים יצאנו לחיפה.
התאכסנו במין מלון/צימר בהדר, ברח' לבונטין. רצינו נסיעה שקטה הלוך וחזור, בלי לחץ, בלי הפרעה של גשמים. ודי ניסנס קרץ באורות של חג החגים (אבל לא ממש התאפשר לחגוג, מזג האויר ביטל את האירועים).
נחנו. יצאנו לדרך. בית אלפא 80, ליד מה שהיה פעם בי"ס נתיבים, אמר אבי, בכיוון של קריית ים, הוסיף.
מצאתי את עצמי לחוצה. פתאום היה מסלול למטרונית, הכבישים והמסלולים השתנו, לא זיהיתי את הסביבה. להפתעתי – קריית חיים חיכתה לי במקום קרוב יותר משזכרתי.
כשהגענו לבית הקשיש, מקום המפגש, היה חשוך בחוץ, אבל בפנים כבר היו החברים מדברים זה עם זה, צוחקים. ציפיתי למצוא מיד את חברי, לאכזבתי את הרוב הגדול לא זיהיתי. אבל דקה אחרי דקה, חיוך אחרי חיוך, מילה ועוד מילה, פתקים לזיהוי הבאים – והרוב הגדול כבר התייצב בתוך תמונת המחזור שלי, ופחות או יותר ידעתי.
הבנים שהיו אז קטני קומה, כמו ישעיה, צמחו פתאום לגובה לא זכור. הבנות ברובן – לא הלבינו.
שמחתי שבאתי.
לא הרגשתי שהשארתי משהו פתוח – כשעזבתי. אבל אתמול הייתה בכל זאת תחושה שסגרתי. הנה החברים. הנה האירועים שהיו. הנה מה שעשינו עם החיים שלנו. והנה אני.
לסיכום אמרתי לעצמי, שהיינו ילדים כל כך טובים! עולים וותיקים – חיו יחד, בשכונה. המורים היו כמעט כולם עולים גם כן.
חלק גדול עדיין נשאר לחיות בקריה.
מה שואמר לי: אין ספק שזה היה מקם של אהבה.
בכל פעם מתפרסמת כתבה שמספרת על הזוג המלכותי שלנו, שבהיעדר נביא, הסמיך עצמו להיות מלך-מלכה, שניתן להגיד עליהם בוודאות, שהם נעדרי אמפטיה, ואין באמתחתם דוגמא אישית.
איך שהוא אני שבעה מעלילותיהם, מהחלק הלא רגיש שהם מפגינים. אני לא מוצאת הסבר טוב ומניח את הדעת לבחירה המחודשת בכל מערכת בחירות ומקווה מאד שזאת תהיה הפעם האחרונה שהזוג על כס השלטון.
בינתיים המסקנה שלי היא שפסו מנהיגים בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה.
להלן מה שקיבלתי במייל היום:
ולא נותרו לי מילים, כשקראתי את הרצ"ב.: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4459902,00.html
החיים בארגונים 