בצהרי אתמול באתי לאזכרה.
יושבים. כיבוד על השולחן. הבאתי עוגת קוקוס איתי, שיהיה. מעבר לשולחן יושבת אישה. אני מספרת שגרתי בקריית חיים, רחוב נ"ח. היא מספרת שהיא גרה ברחוב נ"ה ברמלה, לא בקריית חיים.
חושבת על המשמעות של שמות רחובות שנקראו בשמות של אותיות עבריות. הייתה עשייה רבה ומעט זמן לכיבודים. מצוקת הדיור נענתה בשיכונים רבים ומהירים, שהדירות בהם קטנות.
מאז עברו מים רבים: היום קוראים לרחוב שגרתי בו, רחוב התקומה. לא שאלתי איך קוראים לרחוב שלה. הרגשתי ששתינו מאותו הכפר.
***
בערב הייתי במועדון הספרותי שלנו. דיברנו על נפשות מתות של גוגול. לא אהבתי את הספר. היה רחוק ממני בשפה, במקום, בקצב ההתרחשויות. את ההנחיה אהבתי מאד. אין כמו הנחיה אינטליגנטית. אולי בזכותה אקרא עוד קצת בהמשך. כרגע הפסקתי כשהמחבר הכניס את ה"יהודון". זה היה די והותר.
***
בהפסקה שוחחנו על תאטרון. סיפרתי שיצאתי מההצגה האחרונה בקאמרי, סיראנו דה בארז'ראק, בגלל חוסר מקום לרגליים. חברים נוספים סיפרו שהם לא הולכים לקאמרי. כנראה שזה לא משפיע במיוחד, כיוון שהאולם מלא. תמהתי מה הקאמרי מפסיד. אולי הוא רק מרוויח.
ושוב הרגשתי שאנחנו מאותו הכפר, זה שנדחס, זה שלא שומרים על נוחותו. זה שלא ממש איכפת ממנו. ולא פחות מזה שמחתי שאנחנו – מתנגדים. ישיבה מכווצת היא לא גזרת גורל. לא מוכרחים.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה