שניהם הצחיקו אותי. הכתיבה שלהם אישית מאד.
פעם לא כתבו ככה. אני כתבתי וזה נראה היה אישי מידי…
העולם השתנה.
שניהם כותבים על החיים שלנו, שניהם כותבים על המשפחה שלהם, שניהם כותבים על מפגשים בינדוריים. הנה מה שכתבתו. שפטו בעצמכם:
http://www.haharoni.wordpress.com
http://www.ichakadizes.com/blog
שתהיה גם לכם שבת מצחיקה, ושתמיד תמשיכו ללמוד, אחרת תהיו זקנים מוקדם מידי, כמו שאדיג'ס יספר.
בכל אשמה חברתי תמי, שרצתה שאצטרף לווטסאפ. הוא לא היה חסר לי במיוחד לפני כן, ואני לא מרגישה שאני צריכה אותו עכשיו. אבל, ידעתי גם שצריך להשתדרג מתישהו ואם לא עכשיו אימתי.
וכך, ממש כשהשנה איימה להסתלק, פגשתי את סיוון מסניף נתניה והסכמתי להצעותיה : גם קניתי טלפון נייד מדגם נוט 3, וגם הסכמתי לוותר על שרותי נטויז'ן ובזק ולעבור אליהם. ידעתי שאני לא בשביל חתונות, אבל החלטתי להתחתן עם אורנג', לגמרי. אז התחתנו. חתמתי על טפסים. קיבלתי לידי את המכשיר. קניתי לו מלבושים אדומים ואף רכשתי דיבורית לרכב, אחרי שהמוכרת הבטיחה לי שבטוח שלרכב אני חייבת דיבורית, כיוון שמה שיש לי ברכב לא מתאים.
אז קניתי דיבורית בעוד שלוש מאות שקל.
וכאן מתפצל הסיפור:
הפיצול הראשון:
למחרת הגיע טכנאי. הוא החליף ראוטר, עשה מה שעשה ויצא לדרכו. וראה זה פלא, המחשב גילה התנגדות והתנתק בכל כחצי שעה. חייגתי יומיים אחר כך, משחשבתי שחבלי הלידה עברו, ב-3.1.14, וביקשתי שטכנאי יגיע. אתם באתם? לא. גם הוא לא. מה שכן – ניהלתי איתו שיחות מקסימות ואוטומטיות שניתנו לו כנראה בסדנאות שרות טובות – ותו לא. בכל אופן הוא שמח מאד לשרת אותי והבטיח לבוא. חיכינו לו בבית והוא לא בא. וכך עברו הימים.
הפיצול השני:
ניסנו להרכיב את הדיבורית ברכב. כיוון שאני לא מעשנת – נדבק לו המצת למכונה והם היו לבשר אחד: אי אפשר היה להוציא מהרכב את המצת. התייאשנו. ובן זוגי היקר, אמר לי: תגשי למוסך. עברו עוד יומיים שלושה ופניתי למוסך. במוסך אמרו לי להפתעתי, רגע אחרי ששחררו את המצת מאחיזת המסגרת שלו, למה לך בכלל דיבורית?
התבוננתי בהם ואמרתי – שאין ברירה, הדגם חדש, ויש צורך בדיבורית תואמת. גיחך המוסכניק ואמר: אני שולח לך את אחד הבחורים, הוא יסדר לך. ואכן סידר. בתוך עשר דקות פעל הבלוטוס גם לטובת המכשיר החדש שזה עתה נקנה.
חזרתי לסניף אורנג' ואמרתי: תראו, לא צריך את הדיבורית. באותו היום כבר עברו 18 יום מהיום שקניתי את הדיבורית והם אמרו שאחרתי בארבעה ימים – אי אפשר להחליף. כתבתי מכתב כועס. חזרתי ומסרתי להם מכתב והם בקושי רצו לקחת, אבל חזרו בהם, לקחו את המכתב וחזרו ואמרו שאי אפשר. החוק מחייב רק 14 יום. ומה עם הטכנאי שלא בא? גם אותו החוק מחייב, לא? אמרו – הטכנאי במחלקה אחרת.
ניסיון לאחד פיצולים:
הייתי מעוצבנת. חזרתי וצלצלתי והובטח לי שעם הדיבורית אין להם מה לעשות, אבל יטפלו בעניין הטכנאי.
לא אלאה אתכם. היום, 20 יום אחרי הטכנאי הראשון ושבעה ימים אחרי שהטכנאי השני לא בא, הגיע הטכנאי השלישי, החליף את הראוטר ואמר שעכשיו יהיה בסדר. שאם המחשב יפול שוב והנורית (של ה-DSL ) לא תהיה יציבה או דלוקה – צריך לפנות לבזק.
אתם בוודאי מבינים את סוף הסיפור:
כחצי שעה אחרי שהטכנאי יצא, נפל המחשב. הנורה דלקה יפה והפיצה אור כמו בחנוכה. חזרתי אל אורנג', והם רצו לחסוך לי זמן והבטיחו לחזור מיד כשיגיע תורי. משחזרו אמרו לי שהמחשב שלהם נפל והם לא יכולים לתת לי שרות עכשיו. בינתיים עברו שלוש וחצי שעות מאז התחלתי לחכות לטכנאי – ולאורנג' עוד לא עלה המחשב.
מה הייתם עושים במקומי?
ללא קשר – אני מחכה גם לטכנאי של פזגז. יש ריח של גז במרפסת השרות והוא אמור להגיע עד שעה ארבע. בעוד שמונה-עשרה דקות תהיה השעה ארבע. עכשיו אני מחכה לאורנג' ולפזגז. אם תרצו שאעשה בייביסיטר למישהו נוסף – רק תגידו…
אבל רגע… הטכנאי של פזגז הודיע שהוא בדרך אלי ולכן לא אוכל לקבל אף הצעה נוספת לבייביסיטינג.
המשך – אולי יבוא.
תחושה של גועל עולה בי כשאני רואה את הרבנות החדשה. לא כולה. אבל חלקה. כבר לא צניעות. לא מעשים טובים. לא חסות למסכנים, אלא להיפך – כרייה של כסף מתוכם, התמימים, המאמינים, אלה שמחפשים את הטוב והמיטיב. גסה רוחו של פינטו. ערמות של כסף עוברות מיד ליד בהשראתו. מבנה עצום כאן, מבנה מכובד – שם. הכל מראית עין. המלמולים והגו השחוח משהו. מספר 6 ברשימת הרבנים העשירים. אלה שהקימו עמותות ושלבו בהן נמלים שחורות לעבוד קשה ולייצר כסף לרב. גניבה קטנה או גדולה – אחת אחרי השנייה. כסף שחור. ולכל זה אפשר להוסיף תבלינים של מחפשי כח, ביניהם הפוליטיקאים, מפקדי משטרה בכירים ואנשי עסקים. הדת והרוח – בשרות הרווח הגשמי. ופגיעה גדולה ביחידים ולא פחות מזה – בתרבות שלנו.
לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה אומר אבי?
יום שישי הוא המתאים ביותר להחליף משקפיים. הרכבתי, אותן, את החדשות, והעולם הסתובב כמה סיבובים. בעין הימנית ראיתי מעט. נבהלתי. עוד פעם סיפורי משקפיים?
האופטיקאי ביקש שאשב כמה דקות ואתרגל, אחרי שבדק אותן שוב. ישבתי. הוא גם הביא לי קפה, שהורכב על פי בקשתי מנס, מים, ממתיק, חלב.
עכשיו העולם הסתובב פחות, ושתיתי. טוב, הקפה לא ממש עזר, ועדיין העולם נע לפה או לשם. אבל, נרגעתי קצת. הוא הסביר לי שזה לא המשקפיים אלא המח שלי, שהוא בעיקר שינה את הזוית של הצילינדר. קבענו פגישה חוזרת בסוף השבוע.
בינתיים, הסתבכתי ליד המכשיר לתשלום החניה, וביקשתי סליחה מאלה שחיכו שכבר אסיים. הם חייכו כשהסברתי שאני לא רואה, ועזרו לי למצוא איפה להכניס מה. יצאתי בזהירות לחניון, מצאתי את המכונית, התנעתי כשהמשקפיים הישנות לידי, ליתר בטחון. יצאתי בזהירות לכביש, ואפילו הגעתי הביתה.
כשהגעתי לחניה שלי, הרגשתי שגבהתי פתאום, וכשהבטתי בכיוון מטה הרגשתי כמו עליסה, והתארכתי מאד. גם המדרגה הייתה גבוהה מידי, אבל צלחתי אותה. במעלית הקטנה הכל היה כשורה, ובבית, המרובעים היו לטרפזים (המחשב, התמונות על הקיר). גם לארונות הייתה נטייה דומה לזה של מגדל פיזה.
רק עכשיו הבנתי שעליסה בארץ הפלאות נכתבה אחרי ביקור אצל אופטיקאי.
בינתיים, אני עוד מתרגלת וכבר יכולה להגיד שחייכתי מאד לעצמי כשהרגשתי גבוהה ודקה כל כך. כדי להשלים את התמונה – זקפתי מאד קומה.
ברור שאני והחיים שלי תלויים במשקפיים
החיים בארגונים 