עולם מטושטש ומצחיק, ואני עליסה בארץ הפלאות

יום שישי הוא המתאים ביותר להחליף משקפיים. הרכבתי, אותן, את החדשות, והעולם הסתובב כמה סיבובים. בעין הימנית ראיתי מעט. נבהלתי. עוד פעם סיפורי משקפיים?

האופטיקאי ביקש שאשב כמה דקות ואתרגל, אחרי שבדק אותן שוב. ישבתי. הוא גם הביא לי קפה, שהורכב על פי בקשתי מנס, מים, ממתיק, חלב.

עכשיו העולם הסתובב פחות, ושתיתי. טוב, הקפה לא ממש עזר, ועדיין העולם נע לפה או לשם. אבל, נרגעתי קצת. הוא הסביר לי שזה לא המשקפיים אלא המח שלי, שהוא בעיקר שינה את הזוית של הצילינדר. קבענו פגישה חוזרת בסוף השבוע.

בינתיים, הסתבכתי ליד המכשיר לתשלום החניה, וביקשתי סליחה מאלה שחיכו שכבר אסיים. הם חייכו כשהסברתי שאני לא רואה, ועזרו לי למצוא איפה להכניס מה. יצאתי בזהירות לחניון, מצאתי את המכונית, התנעתי כשהמשקפיים הישנות לידי, ליתר בטחון. יצאתי בזהירות לכביש, ואפילו הגעתי הביתה.

כשהגעתי לחניה שלי, הרגשתי שגבהתי פתאום, וכשהבטתי בכיוון מטה הרגשתי כמו עליסה, והתארכתי מאד. גם המדרגה הייתה גבוהה מידי, אבל צלחתי אותה. במעלית הקטנה הכל היה כשורה, ובבית, המרובעים היו לטרפזים (המחשב, התמונות על הקיר). גם לארונות הייתה נטייה דומה לזה של מגדל פיזה.

רק עכשיו הבנתי שעליסה בארץ הפלאות נכתבה אחרי ביקור אצל אופטיקאי.

בינתיים, אני עוד מתרגלת וכבר יכולה להגיד שחייכתי מאד לעצמי כשהרגשתי גבוהה ודקה כל כך. כדי להשלים את התמונה – זקפתי מאד קומה.

ברור שאני והחיים שלי תלויים במשקפיים