סוף שבוע, 2: עיתון הארץ

אז מה אני קוראת:

1. שהאותיות הקטנות בחוק הגיוס מנציחות את הפטור לחרדים. לא יפה. קשה להאמין איך עובדים עלינו.
2. שיד ימינו של פינטו אומר: העברנו כסף מידי חודש לבקשת ניצב ארביב. לא יפה. מקווה שלא נכון.
3. שהחינוך הפרטי משתלם, לפחות למנהלים: שפרופ' דודי שוורץ, קריית אונו מרוויח 155014 ש"ח לחודש, שרנן הרטמן, מנכ"ל קריית אונו, מרוויח 119188 ש"ח לחודש, סכומים דומים מרוויחים בכירים במרכז האקדמי פרס, שאוריאל רייכמן מרוויח קצת פחות (118379), ושנתניה מרוויחים אנשי המכללה הבכירים פחות ממאה אלך ויותר משמונים וחמש. אני חושבת שזה ממש לא יפה. לא חינוכי. לא דוגמא אישית.

מעניין כמה מרוויחים המתרגלים, עמיתי ההוראה והמרצים הצעירים. אני מרגישה שיש כאן שחיתות שקיבלה לגיטימציה.

4. עקבות לשום מקום: גששים גילו עקבות שהובילו לחשוד שהשחית מטע פלסטינאי, ושום דבר לא קרה. לא יפה.
5. שצווי הריסה מהמנהל – לכולם אבל לא לבכיר במנהל האזרחי. ממש לא יפה.
6. שלא קולטים את האתיופים. בצבא. לא טוב, לא יפה.

ויש גם דברים יפים כמו למשל שדורנר, השופטת הרהוטה מעמידה את עצמה לבחירות לנשיאות.

אבל זה לא מספיק לי ואני עוברת למדורי הספרות.
נדמה לי ששם אוכל להתחמק מהכיעור הרע.

את הספר "דברי מתיקה" סיימתי. נראה במה אתמקד עוד מעט.

סוף שבוע: סיכום אישי של כנס איפ"א

בימים רביעי וחמישי בשבוע שחלף, התקיים כנס איפ"א.
מרוב הכנס נהניתי. ואין בזה הפתעה.

הנחיתי סדנא שהלכה בעקבות הערה של אדווין נוויס על השינויים בעולם וגבולות היכולת שלנו, אנשי פיתוח ארגוני ובהם גשטלט, לעבוד עם ארגונים מורכבים שגבולותיהם מחררים ונזילים. למפגש הזה באה גם ביתי, אילת, ואין כמו מפגש כזה להוסיף לי עוד התרגשות ואיכפתיות. באותו בוקר – הנחיתי שולחן עגול שקראתי לו "שיכון ותיקים", שהיה מפגש מוצלח של יועצים ארגוניים ותיקים (המשך יבוא…). בנוסף הארתי והערתי בסדנא שהעבירו מאיה שוצמן ועדי רבי. לבסוף – השתתפתי בשולחן עגול של שולה בן ארי בנושא מרחב הפגיעות ההדדי.

אפשר להבין שרוב הכנס הייתי במקומות שבהם היה לי מקום ומה להגיד – ומזה נהניתי מאד.

אבל היו בכנס גם אנשים שלא נהנו ואף הגיעו להגיד לי. מצאתי שיש כמה סיבות להיעדר הנאה, בכל כנס שהוא:

1. ככל שעושים פחות נהנים פחות, ולהיפך – ככל שעושים יותר נהנים יותר. זה נכון היום והיה נכון גם אתמול.
2. היו צעירים וותיקים ולכל אחת מהקבוצות האלה – היו צרכים וציפיות אחרים.
3. העולם הפוסטמודרני: גם אנשים שאין להם ידע נרחב – מקבלים במה. וככל שזה דמוקרטי ושויוני ויפה בעיני, הרי שלא כל ממזר הוא באמת מלך. ויש אנשים שהם רק נסיכים, גם אם הפוסטמודרניזם – מגדל אותם כנסיכים מגיל כלום. הנזילות הזאת שעליה דיבר אורי לנדאו (בצטטו את זיגמונד באומן) – יוצרת עולם ללא גבולות ומעמידה בפני וועדת הכנס – עבודה קשה של מיון, עד כדי קושי לבצע את המשימה בכלל.
4. השיווק השתלט עלינו. השמות יפים, לפעמים יותר מידי, והתכנים זניחים. לפעמים ניסוח מדהים ביופיו, משמש כיסוי להיעדר תוכן, לרשימת סיסמאות. מנגד עומדים אנשים שנעתרים לסיסמאות הללו, מתפתים, ובסופו של דבר מגלים שקנו משהו שנשמע טוב בתאוריה, אבל הרבה פחות במעשה.
5. העובדה שהכנס התנהל באוניברסיטת ת"א – ממש נראה לי ולא הפריע. להיפך. אני אוהבת את האווירה. אבל, לחלק מהאנשים יש ציפייה שכנס יתן להם גם ארוחה מהודרת, כסאות נאים, סביבה של כנסים וכדי פרחים, ולא של סטודנטים צעירים.

אני כאמור נהניתי. הצטערתי לשמוע שהיו כאלה שלא נהנו, ואף תמכתי בסיבות שלא נהנו בגללן. נתתי לגיטימציה להתנגדות שלהם.

האם הם ילמדו להיות פעילים בפעם הקודמת? לא חושבת. העולם מתחלק לאלה שלוקחים יוזמות ויוצרים אותו ולאלה שמתבוננים מהכסא.

ברור שיש מאחורי דברי המלצה ואג'נדה.