אוביקט של וולגריות קיצונית

איך מתחיל ספר?
אני אוהבת התחלות. והנה ההתחלות של שלושה ספרים שאני מעיינת בהם עכשיו:

א. "זהו אוביקט של וולגריות קיצונית. על אף שאין זה המבע הוולגרי הראשון שמופיע בכתב העת… מדובר בעליית מדרגה משמעותית, שמשחיתה אותנו, ולדעתנו גם את הקוראים." ציטוט מתוך ציטוט בספר מדליק של טל דקל, שאני קוראת ונקרא בשם: (מ) מוגדרות – אומנות והגות פמיניסטית (עמ' 11), הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011.
ב. "אחת לשנה, בחול המועד סוכות (תאריך הקמתו של ארגון "בר גיורא"), מתכנסים צאצאי "השומר" לעצרת זיכרון המתקיימת בבית הקברות של "השומר" בכפר גלעדי. כינוסים אלה ממחישים את מקומו הייחודי של כפר גלעדי כביתו של "השומר" , כפי שהתכוון ישראל גלעדי בחזונו"… את המשפט הזה אני מוצאת בספר של סמדר סיני, בשם: השומרות שלא שמרו (עמ' 9), הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית הפועלים, 2013.
ג. "עניינו של ספר זה הוא הסיעוד (nursing) וקורותיו בישראל בתהליך החתירה להכרה בו כ"פרופסיה", כלומר מקצוע בפני עצמו. מקצוע זה נלמד בצורה פורמלית ועוסקות בו בעיקר אחיות. כלומר נשים. הספר נשען על עבודת מחקר לתואר שלישי שנערכה בשנים 2001-2008". הציטוט הזה מתחיל את ספרה של שרה שחף, בשם: אחות טובה דיה – הסיעוד בין אידיאל למציאות, ישראל 1960-1995 (עמ' 13), הוצאת רסלינג, 2014.

באיזה מהם הייתם מעדיפים להשקיע את זמנכם?
אני ערה לצורך שלי לעיין בכולם, אבל מבינה היטב מה מושך אותי יותר – הספר הראשון.

חושבת: באילו מילים אתחיל את הספר הבא שלי?

זוכרת גם את עמוס עוז, ב"מתחילים סיפור" (http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=2857), ומתחילה בספר הראשון.

ציטוט: הישראלים עוד לא למדו שכדי להיכנס למעלית, כדאי לתת ליוצאים לצאת

אתמול הייתי עם חברה בבי"ח. רצינו להיכנס למעלית. אישה אחת מאחורי אמרה את המשפט הבא. ואני חשבתי לי בחיוך קטן שיש כאן כמה הנחות:
א. שהישראלים הם "חדשים", "צעירים" בענייני מעליות (ואולי בכלל).
ב. שהם צריכים ללמוד, ועדיין לא הגיעו לתוצאות הרצויות.
ג. שהיא מסתכלת עליהם מבחוץ. כאילו היא לא ישראלית. ואולי בעצם גם היא ישראלית וצריכה ללמוד, אבל זה ממש לא נשמע כך.
ד. שהיא אולי מתלוננת תמיד. היא מאלה שלא אוהבים לפגוש ישראלים בחו"ל, שכולם כאלה לא מחונכים.

איכשהו – לא אהבתי את המשפט. גם לא הרגשתי בדוחק.
אבל היא הייתה מאחור ואני קדימה (המיקום משנה ראייה).
והמעלית כדרכן של חברותיה בבתי חולים הייתה ענקית ומצופה נירוסטה לא מתמתחת.

ואני כן נתתי ליוצאים לצאת. אולי אני מבין כל ההמונים דווקא כן ישראלית. ומאיפה שהוא הם יצאו. והיא אולי התכוונה אלי, שלא בצדק. ובעצם רצתה לעמוד במקום שאני עומדת וחששה שלא תיכנס?

אחר כך היה לי זמן והתבוננתי בה.

היא הייתה ממוצעת לגמרי, בשנות החמישים המאוחרות שישים מוקדמות. דיברה אל איש בערך בן גילה. גבוה ממנה. רציתי להמציא סיפור. בסיפור שלי היא הייתה מורה (אחרת למה שתתעסק בלמידה?). פגשה אותו רגע לפני כן בקפטריה והזמינה אותו להצטרף אליה. הוא ממש חיכה לה או לאישה אחרת שתופיע. ובעצם הייתי עדה לרומן מתפתח. דווקא רציתי שיהיה לה כיף ושלא תתלונן.

יצאתי ושכחתי אותם. רק המשפט שלה נשאר תלוי באוויר, החזיק מעמד עד היום.

אז כתבתי לכם אותו. וזהו סוף הסיפור.

סוציאליזציה למקצוע היעוץ הארגוני

החיים בארגונים

אומרים לי הסטודנטים שלי: אנחנו לומדים על הגישה הפסיכואנליטית לקבוצות, ושם צריך לראות כל הזמן את ה"למה"? ואילו את מלמדת אותנו – לא לשאול "למה"? אלא בעיקר "איך", "מתי" וזה די מבלבל. נכון. בתהליך הסוציאליזציה אתם חייבים להתבלבל, אתם לומדים נורמות ואידיולוגיות שונות של גישות שונות וזה ממש בסדר. בעתיד, תבחרו מתוך ה"טעימות" של היום את הכיוון שלכם מחר, ואולי תייצרו בכלל משהו אחר על הבסיס הרחב והשונה של הלבנים שהניחו עבורכם. בעצם מה שיש לי לאחל: שתתרגלו לבלבול ותלמדו להנות ממנו, רק אל תחפשו את האמת האחת והיחידה 

View original post

הרהור על ניהול שינויים

שינויים במזרח התיכון: עיראק מתפרקת ונכבשת. סוריה מדממת, ולבנון – בסוג של אלימות בעצימות נמוכה.

שינויים אצלנו: גם שטרית על הכוונת. מי שרצה להיות נשיא משיב עכשיו לשאלות. פואד עדיין יושב בחדר החקירות. חברי הכנסת מדווחים על הצהרת הון אחרונה. או שעוד לא. בנימין נתניהו מנסה להשלים עם רובי ריבלין. אולי זה יצליח.

ואבא אחד רוצח שני ילדים.

ככה נראות החדשות של הבוקר.

עכשיו צריך לצאת לדרך ולהסתגל לשינויים במקומות העבודה (מנכ"ל מתחלף, מבנה ארגוני חדש ואפילו עמית רק רמת מיקרו של שלא הגיע לעבודה), לשינויים במשפחה (הילדים כמעט בחופשה, למשל), ושינויים אישיים.

אי אפשר להימלט מהם.

תראו לי – מי לא צריך ללמוד על ניהול שינויים?

חוזרת לבלוג

מאז אפריל לא כתבתי בבלוג, וגם קודם לא כתבתי בקביעות. מספר הקוראים ירד בהדרגה והוא נמוך היום, וכוללל כנראה בעיקר מזדמנים.

את הבלוג החלפתי בפייסבוק, וכתבתי בו מעט. עכשיו שחשבון הפייסבוק שלי נפרץ, אני חוזרת בשמחה אל הבלוג, ומצפה לביקורו של המתקן האולטימטיבי שלי בסוף השבוע.

חשבתי שארצה לספר היום לקוראי הבודדים, מה אני עושה נכון לעכשיו. הנה זה בא:

1. סופרויזור(מדריכה ) מקצועית ליועצים בצה"ל וגם לעצמאים. את הפגישות האלה אני מקיימת במקומות שונים. האהוב עלי ביותר הוא קפה מנדרין שבחוף הצוק. שעות אני יושבת שם.

2. ממשיכה לכתוב את הספר עם חברתי שולה בן ארי.

3. כותבת סיפורים קצרים שאת רובם אני שומרת במגרה ואת חלקם אני מקריאה בקבוצת הכתיבה שלי שמתקיימת ברציפות מאז 2006, המועד בו הסתיימו לימודינו בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה.

4. הצטרפתי למיזם חדש שעוסק בנשים שחלו בסרטן שד.

5. ממשיכה במיזם אחר שעוסק בסרטן.

6. מנחה בהתנדבות: בדיור מוגן, משען, אפקה, במסגרת חוג הסיפור הקצר – אותו אני מנחה (מקסים).

7. יזמתי קבוצת עמיתים 55+ באיפ"א, הקבוצה נפגשה פעם אחת ובעתיד נגבש לנו דפוסי פעולה.

8. פוגשת בני משפחה, בעיקר בנות ונכדים, ומקדישה להם זמן פנוי.

9. יוצאת עם בן זוגי היקר למועדון הספר שלנו (כמעט 20 שנה), קונצרטים וסרטים בעיקר (כשהוא לא עסוק בברידג'…) .

10. ואחרון חביב, מנחה מפגשים של מנכ"לים של עמותות. אחד הארועים היותר חשובים לי היום. מגלה את נפלאות הארגונים שמאחורי הקלעים של הבמה הציבורית החשופה, אלה שעוסקים ביום-יום של נתינה וממלאים את מקום המדינה. עוד מעט מסתיים הפרויקט הזה שנקרא: "טעימות של גשטלט", ואני כבר מתגעגעת.

נראה לי שזה מספיק, לא?