אני שומעת אזעקה. בטוחה שזה בטלויזיה, אבל לא, אני פותחת חלון ומגלה שהקול בא מקרוב, ממש מכאן. אנשים רצים.
גם אנחנו בחגיגה. בצניעות, אבל בתוך החגיגה.
אני חיה באחד מחלקי העולם בהם יש אנשים רצים לממ"ד, עם ריח בושם או אפטרשייב.
מלחמה מודרנית, לא כמו בחלקים מתורבתים פחות.
חוזרת למסך.
קוראת מסרון של חברתי שחזרה ארצה והצליחה לעלות לרכבת.
הרכבת עצרה לזמן מה וחברתי ירדה אל מתחת לשולחן.
לא כמו באזורים מתורבתים פחות.
יולי 8, 2014 ב- 8:19 pm |
האזעקה הפתיעה אותי בבית מרקחת. נשים ותינוקות ורוקחות מיהרו אל תוך חדר פנימי ולא רצו להישאר בחנות. עמדתי מול רוקחת אחת, שטילפנה מהר לילדיה הקטנים בבית ואחר כך נתפנתה לתת לי את התרופות המבוקשות. חסכתי את התור.
יולי 9, 2014 ב- 3:40 am |
האם יכול להיות שהייתם הלא נורמליים היחידים… בעולם שהשתגע?
יולי 9, 2014 ב- 9:56 am |
הרגשה נוראית .
הכרתי את זה כחיפאית .
אומנם העולם השתגע .
לאחר מלחמה אין מנצחים.
אני יודעת שאת חזקה ,אבל בכל זאת הרשי לי
לתת לך חיבוק של חוזקה .
יולי 9, 2014 ב- 10:30 am |
תודה! ואם תרשי לי – אני מעבירה את החיבוק לאנשים בקיבוץ זיקים, בכרם שלום ובכל רחבי ישראל הדרומית וצפונה. אלה, שחוטפים בלי סוף. אני – רק מתחילה ומקווה שכך ישאר.
יולי 10, 2014 ב- 3:13 pm |
תשובתף רגשה אותי .
מצטרפת לתקווה .