ביום ג' האחרון הייתי בין מלוויה של הדודה יוכבד למנוחת עולמים.
היא הייתה סוג של מוהיקנית אחרונה, שריד של השבט שהוקם בארץ לפני ואחרי השואה. יוכבד, שהייתה בת 96 או 99 במותה, עלתה ארצה כילדה, יתומה מאם, לבדה (היא נשלחה ע"י אביה שנישא מחדש ולא ממש יכול היה לעמוד בפני אשתו החדשה שכנראה לא רצתה את ה"נדוניה"). היא השתבצה כאן בעבודה במסעדה, למדה לבשל, והתפרנסה.
אהבתי לבוא אליה עם אבי ולאכול מהחמין הנפלא, ממיני הבלינצ'ס, מהמאפים ועוד מטעמים. יוכבד הייתה אישה צנועה בדרישותיה מצד אחד, והעריכה מאד אסתטיקה וחינוך. היא לא למדה לימודים גבוהים למיניהם – ואולי בגלל זה היה לה ראש פתוח, תאוות למידה ואינטליגנציה רגשית.
היא גידלה משפחה מפוארת ועזרה בפרנסתה בעבודה קבועה. על שויון האישה למדתי אצלה, בביתה ובסביבתה. אשת חיל אמר עליה בנה, שהוא בן דודי. והוא צדק.
יוכבד הייתה מבוני הארץ, אלה שאף אחד לא שמע עליהם, אלה שהיו מאחרי המנהיגים, לא זכו בתמיכה רחבה – ולא עמדו במרכז הבמה.
מותה החזיר לי את הגלגל האישי – לאחור, והגורל האנושי חזר להגיד לי שככה זה עובד.
התבוננתי בקבוצת המלווים, כשני תריסרים של אנשים מבוגרים, להוציא את הנכדים, ואמרתי לעצמי שזה ה"פרס" על חיים ארוכים, בחלק מהזמן – ארוכים מידי.
החיים בארגונים 
אוקטובר 5, 2014 ב- 3:29 pm |
גם אני תמיד חושבת על הסוף הבלתי נמנעת של החיים בכל פעם שמשתתפת בלוויה ,יהיה זכרה ברוך !
אוקטובר 13, 2014 ב- 3:56 am |
בעניין שאת מדברת בו, אני קוראת ספר מעניין על נידונה למוות, המאה ה-18, איסלנד. כל כולו בגורל האנושי ובציפייה למוות, אבל יותר מזה. גם על אהבה, כמובן ועוד. הגעתי למחצית הספר. מאד ממליצה. נקרא: סיפורה של אגנס (Burial Rites). כתבה האנה קנט (Hannah Kent) .
אוקטובר 14, 2014 ב- 5:18 pm |
תודה על ההמלצה.