רשמי מסע 1

EPIC

מתוך "כאן ועכשיו" של פול אוסטר וג'. מ. קוטזי:

"המקום בו אנחנו חיים הוא בעצם מערה… ולמערה יש חוץ, ומחוץ למערה שונה מאד מאשר בפנים…"

עזבנו את המערה שלנו ויצאנו להפליג באונייה נורבגית, שניה בגודלה בעולם, ב2011 זכתה בהכרה כספינת הטיולים הטובה בעולם. נראה ששמרה על מיקומה ואנחנו עולים עליה.

על הספינה נמצאים כ4200 תיירים, כמה מאות ילדים, ו-1700 עובדים, רובם (כ65%), מהפיליפינים. "מלמעלה עד למטה" אומרת לי פיליפינית גאה בחבריה שמאיישים את כל התפקידים.

עם הירידה מהאוטובוס, נעלמות המזוודות שלי. הן תגענה אל החדר, אומרים לי. התור הגדול שאליו אני מצטרפת – נעלם כמו במעשה ניסים תוך רגע קצר. אני ממלאת טופס שמבטיח שאין לי מחלת חום או בחילה. מצלמים אותי. מכינים לי תעודה. מעכשיו – בספינה – אין לי צורך בדרכון. כל מה שאעשה, כל תנועה כמעט, נרשמת באמצעות התעודה החדשה שלי, שדומה בגודלה לכרטיס אשראי. הכרטיס שלי הוא הכסף שלי, הוא המפתח שלי, הוא הכרטיס לכל אחד מהמופעים אליהם נרשמתי, הוא הכניסה לחדר אוכל, הוא מאשר את היציאה שלי מהנמל, הוא יחזיר אותי לספינה, ועוד לא אמרתי הכל.

שטיח אדום פרוס על הרצפה. מעודדים אותי לצעוד עליו. אני עולה לסיפון 7 באיטיות, לא לפני שמתיזים אל הידיים שלי חומר חיטוי מסוג כלשהו ומבלי לחשוב על זה אני נזכרת בריסוס העולים שהגיעו מהמחנות. האם גם אותי ריססו? אבא לא התלומן אף פעם על זה.

אני עוברת בין החנוניות הנוצצות, ומגלה דהן סגורות. לוחצת במעלית על כפור 8. מעכשיו אני בחדר 8117.

בכניסה לחדר עומדות המזוודות, הן הגיעו מוקדם יותר. בלי אברא כדברא, רק באמצעות הכרטיס נפתחת הדלת ואנחנו בפנים. מיטה רחבה, מרפסת נעימה, שרותים. הכל מבריק מניקיון. נותר זמן: לפרוק או לישון?

אני נופלת על המיטה לשעה קלה, אחר כך אנחנו עולים לסיפון שבקומה ה-15.

עד כאן הכל נראה כרגיל.  אבל זה לא.

וההמשך – יבוא.