רשמי מסע 2

תמיד חשבתי שאוכל זה שלנו. שאנחנו חושבים על אוכל בכל הזדמנות. שזאת השואה שהרעיבה אותנו כעם, או המחסור.

אבל – לא. האוכל תופס גם אצל האחרים חלק גדול מאד מהבילוי. בספינה 20 אולמות לאוכל, בגדלים שונים, בסיפונים שונים.  הכי פופלרי עבורנו – וגם עבור האחרים, הוא המזנון הפתוח, במיוחד לצורך אכילה בבוקר. בהמשך בחרנו לצהרים או לערב מסעדות אחרות. המזנון הפתוח נמצא בקומה ה-15, והוא היחיד שאין צורך להוציא את תעודת הזהות הספינתית שלי (NCL), כדי להיכנס אליו. אפשר לאכול שם הכל: אוכל הודי, צמחוני, מקסיקאי, איטלקי, אמריקאי, רק פרות וגבינה, רק ירקות, רק גלידות, רק עוגות. כל מה שתרצו תאכלו. שכחתי כמובן את הדיסות המגוונות ואת היוגורטים ודגי הסלמון והפטריות וכל מיני מזונות אחרים.

אז לא רק יהודים וישראלים אוכלים הרבה. גם רוסים, גם פולנים. תפסתי גם כמה יפנים שיודעים בדרך כלל למיין ולסנן, עם צלחות שהכילו פסטות או פרוסות לחם מגוונות.

אבל בכל זאת היו כאלה שאכלו מעט.

בכניסה לחדר האוכל הזה, עמדה פיליפינית נמוכת קומה ורחבת ממדים, בידיה – כחרב המתהפכת ניצב מיכל, והיא התיזה עלינו את הספרי המחטא. בקול גדול היכריזה את חדשות היום, וכשלא היו לה – ברכה בבוקר טוב. מחייכת. צוהלת. אין דומה לה. בבגדים הלבנים ובכובע של קברניט – העלתה חיוך על שפתי. פעם אחת קלטתי שהייתה צרודה ולמחרת לא באה. מי שהחליפה אותה לא דומה לה כלל.

ובין לבין הסתובבו מלצרים, מנקים, ומסייעים אחרים למיניהם. זה מהודו וזאת מפרו. העולם הגלובאלי כאן.

והם, עיניהם פקוחות ופועלם יעיל. יום אחד החזקתי קערית ביד אחת וצלחת ביד השנייה. עובדת נחמדה פנתה אלי עם מגש, הניחה את הכלים שלי, וליוותה אותי עד למושב שבחרתי. האם רעדתי קצת? נראיתי לה מבוגרת וזקוקה לעזרה? אולי.

אנחנו אכלנו רק בארבעת מבין חדרי האוכל שלא דרשו תשלום נוסף. לא הזמנו אפילו פעם אחת את שרות החדרים – החינמי, ובוודאי שלא הוספנו כסף כדי לאכול במסעדה היפנית או בסטקייה או בביסטרו או באחר. רק מה שכבר היה כלול בתשלום הלא כל כך קטן שכבר שילמנו.

ואם באוכל עסקינן, לא יכולה לא להתייחס לגודלם של האנשים. העולם הולך ומשמין ואין לי ספק שהאוכל הוא אחד מהפיתויים על הספינה.  אנשים שמנים, שמנים מאד. בעיקר אמריקאים. אבל לא רק הם. גם חלק מהילדים. חבל.

מסלאו שוב הוכיח את פירמידת הצרכים שלו: צרכים פיזיולוגיים במקום הראשון.