אפילו את הבחירה הזו אי אפשר לעשות. את האמת מאחוריה אי אפשר וגם לא צריך למצוא. יהיו מי שיתנו את הפרשנות.
הארץ עניה מידי ברוצי ועושי שלום.
הארץ עשירה מידי בכאלה שרוצים מלחמת עולם.
כמה חבל.
מותו של נהג מצית מלחמת עולם. כמעט.
מתנת יומולדת עלובה למי שנולדה מיד אחרי מלחמת עולם שנייה.
1. כשיותר מידי אנשים מוכרים, במיוחד בני הזוג של חברות שלי – נפטרים.
2. כשיש שעות של אור בסלון הבית, באמצע הלילה, אחרי שקודם הבית היה חשוך מספר שעות.
3. כשמפנים מקום באוטובוס או ברכבת.
4. כשהנכדים לא מבינים את המילים שאני אומרת וכשאני לא מבינה את המילים שלהם.
5. כשהביטוח הלאומי כבר מוכן להתחיל לשלם גמלה, אבל מקפיד להעניש אותי כי לא דיווחתי מספיק בזמן שגדלתי. כאילו – זה ממש הפתיע אותם.
6. כשבימי שלישי אני יכולה לראות סרט בעשרה שקלים.
7. כשיועצת אומרת לי שיש לה ניסיון רב מאד ביעוץ (שנתיים), ואני שואלת את עצמי בשקט – מה זה אומר על הניסיון שלי.
8. כשחבר לעבודה לשעבר אומר לי שאני מזדקנת יפה.
9. כשרופאת העור אומרת לי שהעור שלי שמור.
10. כשהאחות מזכירה לי לבוא להתחסן בפני שפעת ודלקת ריאות, ובנוסף רוצה שאגיע אליה גם ללא החיסון מידי פעם.
האולם היה מלא מפה לפה, שלישי בשלייקס נותן את אותותיו. ולא שזה פשוט: צריך להציג תעודת אזרח ותיק, צריך תעודה מזהה וצריך גם להיות נוכח במקום (גלובמקס נתניה). אבל הצלחנו להשיג כרטיסים וזה בסופו של דבר הכי חשוב וגם המחיר -10 ש"ח. אישה אחת לידי אמרה ששנים לא היתה בסרטים, אבל עכשיו התחילה ללכת.
לא אספר את הסיפור, אבל אומר כמה דברים שהשתקפו בין השורות:
1. בדידותם של הזקנים. יש להם רק את עצמם. בת אחת ונכדה אחת היו כל הנפשות הצעירות שנכחו.
2. מנהלת המקום או העובדת הסוציאלית הייתה דמות זעפנית שבוודאי לא שונה בהתנהגותה מאם מנזר קפדנית ולא אמפטית.
3. החדרים היו ריקים מכל דבר אישי, שום פריט אהוב.
4. לא היו תמונות על הקירות, והמסדרונות בכל מקום (כולל הסיעודית), היו ריקים מתמונה.
5. הכל היה נקי, ודל גרויים. יוצאים מכלל זה היו הגינון והנוף.
וזה עשה לי עצוב.
פעם ראשונה שאני כותבת בבלוג שלי מהמחשב החדש. לא מריח מניילונים, לא אדום או כתום כמו שרציתי. שוב מחשב כסוף. לא אהבה ממבט ראשון, אבל אט אט אני מרגישה שאני מתאהבת. אין צורך ללחוץ חזק, הקלידים נענים לאצבעות, גם כשהיד מרחפת, ובעצם אפילו אפשר להחליק על המסך ואין צורך להשתמש בעכבר שלי. ואפשר להפוך אותו לטבלט. ואפשר כל כך הרבה שאני אפילו עוד לא יודעת. והוא דקיק. וארוך. רוב הזמן אני נהנית ולפעמים גם סובלת. ממש כמו שאהבה יכולה לגרום לכאב, כך גם המחשב שלי. ניסיון ללמוד או לחץ על המקום הלא נכון – ואני נתקעת.
אבל, יש לי את האנג'ל הפרטי שלי. טלפון אחד: תשמע, לא יודעת מה קרה, לחצתי על.. רציתי ש.. ומיד נמצא הפתרון ואני חוזרת להקיש עליו.
המחשב הישן עוד מונח לצידי, חבר ותיק שאי אפשר לעזוב סתם, אבל אין לי ספק שהחדש – יכבוש את מקומו די מהר.
החיים בארגונים 