האולם היה מלא מפה לפה, שלישי בשלייקס נותן את אותותיו. ולא שזה פשוט: צריך להציג תעודת אזרח ותיק, צריך תעודה מזהה וצריך גם להיות נוכח במקום (גלובמקס נתניה). אבל הצלחנו להשיג כרטיסים וזה בסופו של דבר הכי חשוב וגם המחיר -10 ש"ח. אישה אחת לידי אמרה ששנים לא היתה בסרטים, אבל עכשיו התחילה ללכת.
לא אספר את הסיפור, אבל אומר כמה דברים שהשתקפו בין השורות:
1. בדידותם של הזקנים. יש להם רק את עצמם. בת אחת ונכדה אחת היו כל הנפשות הצעירות שנכחו.
2. מנהלת המקום או העובדת הסוציאלית הייתה דמות זעפנית שבוודאי לא שונה בהתנהגותה מאם מנזר קפדנית ולא אמפטית.
3. החדרים היו ריקים מכל דבר אישי, שום פריט אהוב.
4. לא היו תמונות על הקירות, והמסדרונות בכל מקום (כולל הסיעודית), היו ריקים מתמונה.
5. הכל היה נקי, ודל גרויים. יוצאים מכלל זה היו הגינון והנוף.
וזה עשה לי עצוב.
החיים בארגונים 
נובמבר 5, 2014 ב- 4:48 pm |
ישמור אלוהים!
נובמבר 5, 2014 ב- 4:58 pm |
נכון. ושנוכל להמשיך להגיע לקפריסין או למקומות אחרים. ואם אתה רואה את הססרט – ספר לי מה דעתך.
נובמבר 8, 2014 ב- 7:31 pm |
באמת עצוב.
הכל זה אינטרס.
מה יכול הזקן לתת כשהוא בסיעודי או לא עשיר …
בגילי המתקדם (מעל 70 ) ,עוברים ימים שלא מתקשר אלי אף אחד .
לא האמנתי שאשאר בלי הילדים והנכדים שלי (הם בחו"ל) בזקנתי ,אבל זה המצב ואני מקבלת אותו ומנסה להסתדר.
האופטימיות והאמונה בטוב ,נותן הרבה כוח.
נובמבר 9, 2014 ב- 4:10 am |
באמת עצוב. אני מקווה שאת מוצאת את הכח להתקשר לאחרים ולשוחח, ואני ממש שמחה שהנה גם כאן את משמיעה קול. תודה על כל תגובה שלך ובמיוחד על זאת של היום.