ממה התרשמת בסינגפור?

זאת הייתה השאלה שהפניתי ללנה ברגמן . וכך אמרה: "מאד נח להיות תיירת בסינגפור, כי יש סדר, תחבורה ציבורית נוחה, מידע זמין וכו'. קל מאד להתמצא".

שאלתי:  מה המחיר של כל זה?

לדבריה המצב העיד על משמעת גבוהה, הפחדה באמצעות עונשים, ומבחינת הקיטלוג: "אם את/ה מצוין במשהו – העתיד לפניך, אבל אם לא – שום דבר לא יעזור".

ומה קורה לאלה שקוטלגו כלא מצוינים?, הקשיתי.

"אי אפשר לעשות הרבה. יהיו מקצועות בהם השכר לא גבוה, כמו – נהגי מוניות. כל הסיפור די מפחיד כיוון שזה מתחיל בגיל מאד צעיר, וזה באמת מפחיד. אנחנו חושבים שילדים יכולים להתפתח, לעשות שטויות בילדות, אבל לגדול מזה. לא בסינגפור. הגורל נחרץ מהתחלה, והמסלול נקבע".

לנה סיפרה על תרגיל שנעשה בקבוצה שלמדה בה. במסגרתו הפנו 4 שאלות לאנשים ברחוב. "הופתענו. האנשים דברו למרות שהשאלות היו פרובוקטיביות. הם דיברו על חופש ודמוקרטיה. הבנתי שהאזרחים הם בשביל המדינה, המדינה היא לא בשביל האזרחים. כלומר, צרכי האזרחים לא חשובים. צרכי המדינה במקום הראשון. אחת ההפתעות היא שבדרך כלל משטר כזה מזמין שחיתות, אבל לא כך המצב בסינגפור. כמי שגדלה בחברה סוביטית, בחיים לא הייתי מדברת על חופש".

שאלתי את לנה שאלה אחרונה: האם תחזרי לסינגפור?

"לא. אחרי היום השלישי הייתה לי תחושה שמיציתי. למרות הגנים והארכיטקטורה, הכל היה בסגנון אחיד. לא היה טעם לראות עוד גן או עוד רחוב. לי כבר לא היה מה לראות".

ואני – פתאום שמחתי בבלגן הישראלי… שגם עליו אנחנו משלמים מחיר. אחר.

תגים: החיים בכאן ועכשיו