בבית הקפה אמרתי לה שהבית שלי מלא, במיוחד ארון הבגדים, אבל לא רק: כל פינה התמלאה, מוכרחה לזרוק אבל לא יכולה, המשכתי. את החולצה בכחול זוהר אני לא יכולה לזרוק כי שרית תפרה אותה אחרי החתונה של בת אחת ולפני החתונה של בת אחרת. אני רוצה לזכור את התקופה הזאת, רגע לפני שהבנות עזבו כדי לבנות את ביתן, וגם ראיתי שהצבע חזר לאופנה, כשביקרתי אצל רופא העיניים ברעננה. ואת המכנסיים אני לא יכולה להעיף, כי לבשתי אותם רק פעם אחת, והם נקנו בשיא העונה ובמחיר מלא. ואת הז'קט שרכשתי בקיבוץ בגליל העליון, אני לא יכולה לזרוק כי אז נולד נכדי הראשון, ואת מעיל הכותנה שמזכיר פרווה שחורה, אני לא יכולה לזרוק כי הוא מקורי כל כך. ואפשר לעבור על פריטים נוספים ולכל אחד סיבה טובה להיות אצלי, שמור ומועבר מעיר לעיר מדירה לדירה משנה לשנה ומעונה לעונה.
לשמחתי מצאתי שהאפודה הוורודה קרועה מעט בצוואר, לרגע חשבתי לנסות ולתקן, אבל מיד אמרתי לעצמי שזאת הזדמנות מצוינת לזרוק משהו. עוד לא הוצאתי אותה מחדר השינה, אבל היא מועמדת לגרוש ומחר כשאצא לשיעור ההתעמלות בדיור המוגן, אכניס אותה למיכל הבגדים הממוחזרים.
אני גם שומרת בבית כסאות שירשתי מאימא, ורוצה לרפד ולשפץ אותם פעם נוספת. את כלי הכסף, שאני מוציאה מידי פעם כשחברת הביטוח דורשת שגמולוג יבוא וירשום מה יש לבטח, וכמה זה יוסיף לפוליסה, אני שומרת בקופסת קרטון. הייתי אולי יכולה לוותר על המזלגות הכבדים אבל איך אוותר על זיכרונות שולחן השבת בילדותי? ואת הספרים באידיש שאבי החזיק, איך אני יכולה לזרוק? ואת האלבומים והתמונות שהבטחתי להפוך לאלבום וירטואלי, אני שומרת כי עוד לא הפכתי.
גם על העדשות אני בינתיים שומרת. רופא העיניים אמר שיש התחלה של קטרקט, יותר בעין השמאלית, ופחות בימנית. אני מרגישה בהבדלים במיוחד בלילה וכנראה שצריך יהיה להסיר את העדשות המקוריות שהעכירו ולהחליף אותן בפלסטיות. בעוד חצי שנה אבוא שוב לביקורת אבל בסוף אותו יום, בערב, קבלתי דלקת עיניים, יצאתי מדעתי אבל הרופא הבטיח לי שהיא ממקור ויראלי ולא מזה שלא רחץ ידיים (אמרתי לו שראיתי).
למחרת בבוקר קניתי כרטיס של מפעל הפיס. הקודם לא הביא כלום, אבל אולי החדש יועיל. אם אזכה, אוכל לבלות את זקנתי במקום מפואר שבו לא זורקים את הזקנים כמו בגד ישן וקרוע, וגם לא מחטיפים להם מכות, להיפך, שומרים עליהם ועל בריאותם כי הם רווחיים מאד ומניבים סכומים מכובדים.
בדרך הביתה השארתי במיכל גדול את האפודה הוורודה שנקרעה בצוואר וסימנתי לעצמי מטרה חדשה. אחרי מנוחת צהרים והנחת קומפרסים של תה קמומיל על העיניים, אצא לקורס של פייסבוק עסקי. אני מנסה להישאר בעניינים.
אתי בן זיו
25/02/2017
החיים בארגונים 