בצפירה האחרונה

 

אחד

הולך אדם אל מותו, והוא כבר כמעט שם. בפנימית א'. חדר 11. אומר לי: אני לא בסדר. אני במצב רע מאד. אני לא יודע מה יש לי.

פ' הוא האיש האחרון שאני מכירה מהיער. יש עוד אחד, נ', שאותו אני לא מכירה, אם כי פגשתי אותו פעם אחת.

אני כבר יכולה לראות את הלוויה. אימא מתה כבר 65 שנים. דרך פ' יכולתי להחיות אותה. עכשיו גם הוא צועד אליה.

שתיים

שתי אפיזודות. רק שתיים לא יותר. אפילו אחת תספיק. ככה כתוב בהוראות. ועכשיו אני צועדת עם חברה אל מקום המפגש, קשה לי לצעוד מהר. נעצרת ונושמת. לא רוצה לאחר.

השומר בלובי מפנה שמאלה. אורות רבים ושיש מצויר. כיסא למנחה ועוד כיסא. חשבתי שיהיו כשבעה אבל הגיעו יותר מעשרים. גם עולה חדשה מתורכיה שיודעת עברית ועוד אחד שלא יודע וזקוק לתרגום.

נרות הנשמה דולקים: אחד שהבאתי, אחד של המארחת.

האפיזודה הראשונה מתרחשת בדירה קטנה בת חדר בקריית חיים. נקי ומאד אוגוסט. הרצפה הקרירה זה עתה נשטפה. שמוליק אחי ואני יושבים ומשחקים בטבעות של אימא. פעם ראשונה שקבלנו אוצר יקר כל כך, אני ממש שמחה. אימא, אישה גבוהה ויפה, בת שלושים ושמונה, שוכבת במיטה. עכשיו היא לא בורחת ואני לא מנחמת ומרגיעה אותה.

ופתאום, מהומת אלהים. גיטל מביאה חלב, אנשים מתאספים. משקים אותה והיא מקיאה. "זי האט זיך פארסאמט" אומר מישהו ואני מבינה: אימא הרעילה את עצמה.

השכן עם הג'יפ היחיד בשכונה לוקח את אימא. פעם אחרונה. יותר לא תחזור. אבא מגיע באופניים. קראו לו? ואולי הייתה זו השעה הקבועה שהוא חוזר הביתה? אבא טרוד. הוא נעלם עם אימא. נדמה שכל תושבי הקריה עומדים מעבר לגדר ומתבוננים בנו. משתתפים פעילים בדממה שהולכת, משתלטת ועוצרת את העולם. מישהו דואג לשמוליק ואני נשארת לבד בחוץ.

לאן ללכת? מה עכשיו?

העולם התפורר ונעלם. אני נושמת אפס. נאלמתי. אני כבר לא שם.

שלוש

אפיזודה שנייה מתרחשת באחד הימים הקרים ביותר ביער פולגנוב או פולגקוב במחוז לובלין. טמפרטורה של עשרות מעלות מתחת לאפס. אימא שלי מחזיקה בשני בניה. הם עטופים בהבל פה של נושמים נוספים. צפופים באסם. בחוץ חשוך. שלג עמוק ולבן. שוקעים בו. אבל אף אחד לא זז.

איש צעיר פותח את דלת האסם. ירייה אחת נשמעת והוא נופל. איש צעיר נוסף פותח את הדלת וגם הוא נורה. התייעצות: להישאר באסם? לברוח? כמה אנשים מחכים בחוץ? פולנים? גרמנים? הפחד משריפה מוציא את כולם בריצה החוצה. מי שינצל ינצל. היריות נמשכות. אימא רצה עם כל הקהל, כמו אילה אחת בעדר. בן אחד בזרועותיה וליד ליבה, בן גדול יותר רץ ומחזיק בידה.

בבוקר אימא שלי קוברת את שני בניה. היא מתחילה עכשיו אולי לצעוד אל מותה. היא תשהה ביער עד סוף המלחמה. תחיה בבונקר עם חיהלה. אחר כך תצא מהיער. תקנה דירה בדמבלין. היא תתחיל להתפרנס. תחצה את אירופה בשיירת פליטים. תגיע עם אבי למחנה עקורים ברומא. תלד אותי. תגור במעברה. תגור בצריף בכפר חסידים ואחר כך תעבור לקריית חיים, היא תלד את שמוליק ותגיע אל האפיזודה הראשונה.

בצפירה האחרונה נשטפו פני בדמעות, המעיין שהיה חסום וסתום, נפתח לזמן קצר. נכד גדול שאל אם אני רוצה חיבוק וחיבקתי.

בערב אימא פתחה פתאום את הדלת ולא ידענו מה להגיד זו לזו. לא הבנתי איך עלתה במעלית.

אימא נעלמה.

התקלחתי והלכתי לישון.

גלות

 

העשן הגיח פתאום, הוא התקרב בפטריות גדולות מזוויות שונות.

רוב האנשים המשיכו כרגיל אבל אני עקבתי אחרי ההתקדמות שלהן, ועצרתי את נשמתי מפעם לפעם. נראה היה שהפער מצטמצם, חלקת אדמה אחרי רעותה נפלה בידי הפטריות, ועדיין אנשים המשיכו כרגיל.

שריפות אינן תופעה חדשה, ירושלים, נווה אילן וחיפה מועדות לפורענויות כאלה, בקיץ האחרון בערה חיפה ועכשיו מופיעים שלטים גדולים שמספרים שהגיע זמן שתילה ושיקום.

ערים מיוערות יודעות לכאוב.

***

שני אנשים גבוהים במיוחד, פנו אלי בדברים. אחד מהם אדום שיער, בגוון שונה מזה של אבי שהיה צהוב יותר ונקרא לפעמים "מוישה דע געילע", אבל הזכיר אותו. בנוכחותו הרגשתי שכמעט שכחתי את אבא. זה מה שקורה למתים. הם דוהים ונשכחים, כגולים מארץ החיים. זה מה שיקרה לי. פעם הייתי הנסיכה של הורי, אפילו מלכה, עכשיו אני צועדת אל הגלות. גם מלכים צועדים בדרך הזאת.

רציתי לשוחח עם האנשים הגבוהים, לבדוק מה הם רוצים ממני, אבל בשל קומתם, מבטי הגיעו למותניהם ולא פגשו אותם. מלצרית שוחחה בסמוך לנו עם מנהל המשמרת ותמהתי אם הם מדברים על השריפה. שמעתי דיבורים על פינוי באוטובוסים ועל הצורך לצאת בקבוצות ולא לנסות לברוח לבד.

ואז התעוררתי. השתעלתי ולא הכרתי את הקול שיצא ממני, שבור וצרוד. חיפשתי את התרופה הלימונית, שהכנסתי לתיק, הוצאתי לכסנית אחת והכנסתי לפה.  השיעול נרגע. חזרתי לישון. נדמה שהתרופה פוררה את העשן. הצלחתי להירדם.

***

כשהכרוז הכריז שהגענו לתחנת ספיר בנתניה, קמתי ממקומי וירדתי מהרכבת. הגרון צרב ושוב חיפשתי תרופה. בתחנה החדשה והקטנה היה הקהל דליל. לא מצאתי מונית ולא ידעתי אם האוטובוס עובר שם. שאלתי ואנשים לא ידעו לענות לי. החלטתי לצעוד עד למרכז המסחרי הקרוב שהיה מרוחק כשלוש מאות מטרים ממקום המצאי. בעבר הייתי עושה מרחק כזה בקלות, אבל עכשיו  לא הייתי בטוחה שאצליח לעבור אותו בשלום. היה חם, כמו שיכול להיות ביום שרבי באביב, האור החזק סנוור אותי, אבל המשכתי לצעוד. חשבתי שזה מזל גדול שהנעליים ששילמתי עבורן כסף רב, נושאות אותי בקלות יחסית. חיפשתי צל ונצמדתי לקירות המפעלים שמסביב, מנסה להיטיב ללחיי הלוהטות, ולמנוע צריבה.

רעש של עלים הקפיץ אותי, וצינור כתום באורך של כחמישה מטר וקוטר של כחמישה עשר סנטימטר נפל עלי, ושמט מידי בקבוק מים קרים שקניתי ביציאה מהרכבת. המכה כאבה אבל לא נפצעתי. כבר הייתי אחרי כמחצית מהדרך למרכז והתלבטתי אם לחפש את האשם. הרמתי עיניים ולא ראיתי איש. המשכתי ללכת. היה חם מכדי לחפש אשמים.

מונית אחת חיכתה בתחנה ושמחתי לקרוס במושב ולבקש מהנהג שיביא אותי הביתה. המיזוג החיה את רוחי. השריפות ולהט השמש התחלפו באחת באוויר קריר עד שהתעלמתי מריח הסיגריות שליווה אותו.

כשהגעתי הביתה שמעתי ששריפה משתוללת בכרמיאל.